ספר הישר

מנורה באבן

 

 

ברוכים הבאים לאתר ספר הישר:

"ספר הישר" הוא כינוי נוסף לספר תורת משה. הווה אומר, ספר הישר הוא ספר תורת משה.

ביאור: "ספר הישר" ו"ספר תורת משה" הם שני שמות שונים למסמך אחד/יצירה ספרותית שכולם מכירים בשם "תורה". כלומר, "ספר הישר" איננו ספר נפרד – שהיה ונעלם – אלא הוא מונח ספרותי המתאר את ספר תורת משה כאשר קוראים אותה על פי "חוקי היושר הטבעיים". ולכן, באופן טבעי, קריאה ישרה – תניב "סיפור ישר", ומכאן מגיע השם "ספר הישר".

נבאר ונרחיב:

ראשית נגדיר את המונחים:

א. "ספר תורת משה" = "חמשת הספרים" בלבד (בראשית/שמות/ויקרא/במדבר/דברים). לשמות נוספים ניתן לחזור ולעיין בהערת הפתיחה; "כינוי נוסף".

ב. "ספר הישר" = שם/כינוי שמעיד על השיטה הספרותית הישרה בה נכתב ספר תורת משה. שיטה זו מתבססת על "חוקי היושר הטבעיים" אשר מייצרים "ספר ישר". הווה אומר, "ספר הישר" הוא תוצר של עבודה (מחשבתית/רעיונית, להלן, ספרותית), המעביר מסר ישר, מתוך יושר (אישי) ובאופן ישר (עבודה יציבה, עקבית ללא סתירות וכו'). ומכאן למשל, ניתן להבין את הפסקה בספר דברים.

ג. "חוקי היושר הטבעיים" = השיטה/הכללים הישרים והטבעיים שיוצרים את החיים, והם חלים על כלל האדם ועל כלל המסמך (ספר תורת משה).

נבאר את המילים "חוקי היושר הטבעיים": 1. במילה "חוקים" טמונה הכוונה למערכת נהלים וכללים המאוגדים לכדי שיטה (ומכאן למשל, באה המילה "תורה"). 2. במילה "היושר" (ובנוסף על הגדרת המילה "הישר" שמופיעה בסעיף ב' לעיל), טמונות המשמעויות הבאות להלן; אלו הם חוקים שפועלים בצורה: יעילה (מתקדמים אל המטרה בדרך המהירה והקצרה ביותר תוך כדי חיסכון בכוח העבודה. "קו ישר הוא הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות"), פשוטה (החוקים נובעים מחשיבה מופשטת/ראשונית/בסיסית/לא מסובכת, וגם פועלים על הכתוב באופן הזה), הגיונית (החוקים הם תוצאה של חשיבה שקולה ומאוזנת. קרי, לוקחת בחשבון את כלל הגורמים המרכיבים את הספר) ואחידה (החוקים פועלים בצורה שווה על כל המסמך). 3. במילה "טבעיים" מצויה הטענה שהחוקים האלו מובנים בכל אדם ובכל הספר – באופן טבעי. לפי כך אין צורך בידע חיצוני/נוסף כדי להבין מה כתוב בספר (תורת משה), ומכאן ניתן להבין מדוע ניתנה ההנחיה: "לא להוסיף ולא לגרוע" (ספר דברים פרק ג' פסוק ב' ופרק י"ג פסוק א').

לאחר שהגדרנו את המונחים, נסביר את מערכת היחסים בינהם, כלומר, נדגים כיצד היישום של חוק טבעי וישר על ספר תורת משה, חושף את הסיפור הישר.

ניקח לדוגמה, חוק טבעי  – שכל אחד מבין ללא צורך בספר חוקים – והוא; שכל אחד אחראי למעשיו. כלומר, זה לא ישר להאשים אחד במעשיו של האחר. ואם ניישם את ההבנה הטבעית הזו על ספר תורת משה, נוכל להגיד; שהסופר שכתב את הספר (תורת משה), אחראי למעשיו, כלומר, לדברים שהוא כתב כפי שהם מופיעים במסמך המקראי. אבל, הוא (הסופר) איננו אחראי על הצלילים שהאדם משמיע בראשו/ליבו בזמן שהוא קורא. כלומר, האדם שקורא אחראי על הדרך בה הוא מבטא את הכתוב. הווה אומר, חוק האחראיות הטבעי והישר השלם יהיה; "הסופר אחראי על נוסח הכתוב ואילו הקורא על נוסח הקריאה". וזה הגיוני וישר כי אפשר לקרא את הכתוב, במספר דרכים שונות – שיכולות להיות הפוכות לגמרי אחת מהשנייה.

לדוגמה: כאשר כתוב בבראשית פרק ב' פסוק ז' את צירוף המילים "נפש חיה", כיצד תקראו זאת, כ־נֶפֶשׁ חַיָּה (The soul of an animal), או כ־נֶפֶשׁ חָיָה (living soul)?! שאלה נוספת היא; "איך תדעו שהצורה שבה קראתם, היא הנכונה?"

ואלו הן שאלות חשובות, כי אם אדם קורא את צירוף המילים הזה כנפש של בעל חיים/חיה, הרי אותו אדם, יכול להצדיק את ההתנהגות החייתית שלו, בדברי הסופר. כלומר, אותו אדם יכול חלילה לטעון; שהתורה אומרת שנפש האדם – היא נפש של חיה.

ובכן, ברור לכל אדם באופן טבעי שנפשו איננה נפש של חיה, זה נכון שיש באדם ובחיה גורמים משותפים, כגון: תחושות ורגשות. אבל, כל אדם יודע בתוך נפשו, (ועם כל הכבוד שמגיע לשאר בעלי החיים), שהאדם הוא יצור מתקדם יותר משאר בעלי החיים – בגלל תהליך הבריאה (אבולוציה) של מוח האדם. ולכן, ידיעה זו לבדה מספיקה כדי להנחות כיצד לקרא את המילים, קרי, בתור נפש בעלת חיים (ולא נפש של חיה).

אבל מכיוון שספר תורת משה הוא עבודה ספרותית מעולה, שלמה וישרה, אנו יכולים לראות זאת גם בכתוב, כלומר, הסופר מכוון את האדם לקריאה נכונה, שתי מילים קודם לכן: "ויפח באפיו נשמת חיים (לא נשמת חיות!) ויהי האדם לנפש חיה" (כלומר, נֶפֶשׁ חָיָה/ living soul).

לסיכום הדוגמה: הצורה הנכונה להגות את צירוף האותיות "נפש חיה" היא כ־נֶפֶשׁ חָיָה/ living soul. והסיבות לכך הן שתיים, הראשונה היא הידע הפנימי שיש לכל אחד על עצמו. והשנייה היא שיש לכך סימוכין בכתוב (ואלו הם באופן כללי שני הרגלים עליהם עומדת האמת – כל אמת).

עד כאן ראינו שאם מיישמים את חוקי היושר הטבעים על ספר תורת משה מקבלים את הסיפור בצורה ישרה. וזו דוגמה אחת מני רבות, כלומר, ישנן בכתוב דוגמאות רבות כמו זו לעיל, אשר מעודדות את הקורא להפעיל את שיכלו (ובכך להעלות את איכות החשיבה שלו). למעשה החסרת והוספת אותיות האהו"י מהכתוב (במסמך המקורי), נעשו בכוונה תחילה עבור עידוד הפעלת החשיבה של הקורא מטעם הסופר.

הקובץ המצורף ב PDF מראה כיצד קריאה של המקרא, על פי חוקי היושר הטבעים, מסירה את הכיסוי של המילים והדימויים שהן יוצרות, כדי לחשוף את הכלים ("כלי המשכן") שמשמשים להבנה יחידה (סינגולרית) של הדברים הכתובים בספר תורת משה. אבל, כדי להצליח ולקרא את ספר תורת משה בצורה נקייה ובעיניים ישרות, על האדם הקורא ליישם שתי הנחיות.

א. ההנחיה הראשונה היא בפעולת הקריאה עצמה. בפעולה זו, על הקורא לקרא ולשמוע ("בלב") את דברי הסופר באופן בלעדי, ישיר וללא מתווכים או חוצצים. כלומר, הקריאה של הכתוב (טקסט) תעשה ללא מפרשים. סגנון קריאה ללא פרשנויות חיצוניות: 1. משמיע את דברי הסופר בצורה ישירה וישרה (בלתי אמצעית, ונקייה משיקולים וממניעים זרים). 2. מביא את הקורא לזמן בו פעל הסופר המקראי (כל הפירושים שנעשו לתורה, הם פירושים מאוחרים לזמן בו נכתבה התורה ולכן בפועל, מרחיקים את האדם מספר התורה ומעצמו). 3. מאמן ומחזק את יכולת החשיבה והזיכרון של הקורא. כלומר, על ידי זה שהקורא מתמודד לבד עם הכתוב, הוא מפעיל את החשיבה הבלשנית (שכלית/לוגית) שלו על הכתוב (זיכרון).

ב. ההנחיה השנייה נוגעת למישור האישי, כלומר, על האדם ליישם יושר אישי בזמן הקריאה – שזה אומר: 1. לבחון את הכתוב, אך ורק על בסיס עובדות שהוא בדק ויכול להבין בעצמו – ולא מתוך אמונה (ספר תורת משה הוא ספר של ידע – לא של אמונה). 2. להיות אדם מוסרי (ישר).

אך ורק יישום של שתי ההנחיות האלו, יכול לאפשר קריאה נקייה וישרה. הווה אומר, רק אדם ישר שמתמודד עם הכתוב בלבד – יכול להצליח להזדהות עם הסופר (יהוה) ולהבין את המטרה האמיתית של ספר תורת משה.

(הערות: 1. הביאור שמופיע כאן באתר, נובע מקריאה נקייה וישרה של הכתוב, ולכן, זהו ביאור מהפכני ביחס לתפיסה המקובלת. יחד עם זאת, ביאור זה הינו היחידי שיכול לאפשר בחינה ולימוד עצמי והפקת תשובות שעומדות ביחס לכתוב בצורה שלמה, פשוטה ונהירה, ומבלי להתחמק מהשאלות הקשות, ומבלי להישען על הפירושים ההמוניים או האמונה, עצלנות מחשבתית וחוסר הדעת/ידיעה של הקורא. 2. ברירת המחדל של אנשי האמונה ורוב חוקרי המקרא היא; שהם אינם יכולים ליישם קריאה נקייה ויושר אישי בזמן הקריאה בספר – כי זה לא משתלם להם אישית ומקצועית. אם הם יקראו מתוך רצון עז לדעת ובתור בני אדם חופשיים – אז ודאי שהם כמו כל אדם, יוכלו להבין)

החל מהרגע בו האדם קורא מתוך יושר וניקיון, הוא יימצא באותו מרחב תודעתי ("באותו ראש") עם הסופר. ממקום זה – ובסופו של דבר – הקורא יוכל לראות כי ספר תורת משה נכתב: 1. כהדרכה שמטרתה היא לסייע לבני האדם, ומכאן השם "תורת משה" (צירוף של שתי מילים; תורה = מערכת חוקים/שיטת לימוד. משה = מושך החוצה מהמים/מציל מטביעה). 2. בצורה עקבית וישרה, ומכאן השם "ספר הישר".

לסיכום: ספר תורת משה הוא ספר הדרכה (לבריאת אדם חדש/חושב) שפתוח לאנשים ישרים – לא כל אחד יכול לבוא ולהגיד מה שהוא רוצה. רואים זאת בהופעה הראשונה של המונח "ספר הישר" בספר יהושע:

"אז ידבר יהושע ליהוה ביום תת יהוה את האמרי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון וידם השמש וירח עמד עד יקם גוי איביו (כך במקור) הלא היא כתובה על ספר הישר ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים".

האם הסופר אומר שהוא עצר את גרמי השמיים? ברור שלא, אבל אנשים שלא קוראים ישר ונקי – שוגים לחשוב שכן.

בחלק הבא נספר לכם מדוע הסופר המקראי כתב את הפסקה בצורה הזו, ועל האנשים ששוגים בהבנה של ספר תורת משה, כי אלו הם אותם האנשים ששוגים בהבנה של הפסקה הזו לעיל.

 

רובד (כיסוי) ראשון ובו נספר מי כתב את ספר הישר/תורת משה:

הכל התחיל עם אבות הידע ממסופוטמיה – אלו הם האבות של האבות העברים. הם אלו שהמציאו את הכתב ואת הכתיבה, והם אלו שהתחילו לאגור ולתעד ידע. מקצוע הכתיבה החל עם רשימות של תבואה וסחורות, דרך סיפורים, שירים ואגדות על אלים ואנשים שעושים מעשים מופלאים, והמשיכה לעובדות ותיעוד היסטורי של מאורעות, והכי חשוב, ידע מדעי שניתן לבחינה כגון; תנועות הכוכבים, טבע העולם וטבע האדם.

וככה לאורך שנים, מידע כתוב בכלל (אסטרונומיה/טבע/כלים), וידע האדם בפרט (בריאות/שירים/סיפורים), עברו מדור לדור, וממקום למקום בעולם העתיק. המידע נבחן, עודכן, התערבב והשתכלל על ידי אותם שושלות של סופרים (אנשי ידע) שאספו, אגרו וצברו ידע, מכל מקום ותרבות שאליו הם הגיעו, או שהיו איתו בקשר (דרום/מזרח אסיה/מסופוטמיה/אגן הים התיכון/מצרים).

עם הזמן שעובר, אותן שושלות של אנשי הידע, הכילו עוד ועוד מידע, עד שלפני כ 3000 שנה, בזמן מפגשי הידע של התרבויות, כמות הידע שנצברה, הגיעה לרוויה (מסה קריטית). רוויה זו של מידע, יצרה סוגה חדשה של ידע שנקראת; "מידע אודות המידע" (מטא דאטה). להלן, ידע של הידע עצמו. וידוע הוא, שהידע היחידי שאדם יכול לדעת, הוא הידע על עצמו – על מהות החיים כאדם.

לפי כך – כמו כל ממצא חדש שהופק אחרי עבודת מחקר רצינית – צאצאי אנשי הידע העתיקים, היו צריכים לתעד את הידע החדש שהם מצאו, ואת העבודה שהם עשו. ומכיוון שזו הייתה סוגת מידע חדש (הידע של האדם על עצמו), אזי, הם היו צריכים גם להמציא שפה חדשה עבורו. המסמך המתעד את הידע ואת שיטת ההגעה אליו נקרא; "ספר תורת משה" (זה שכולם מכירים בשם החלקי שלו; "תורה"), והשפה שהם המציאו היא; השפה העברית.

לאחר המצאת השפה והתיעוד, "האבות העברים"  (הם קוראים לעצמם על שם הספר והשפה שהם המציאו; "עברים") ידעו, שהנחיצות של המידע והשיטה שהם פענחו, תלך ותגדל עם הזמן כי; מצב האנושות, הולך ונהיה "אנוש", משנה לשנה. לכן עלתה בליבם המסקנה הברורה, שיש צורך וחשיבות מרובה להעברת המידע המיוחד הזה – בצורתו השלמה והמדויקת – עד לזמן בו הצאצאים שלהם (אנחנו, כל מי שחי היום) יהיו זקוקים לו ביותר.

כדי לשמור על הספר והעבודה שבתוכו, הם צרפו לתוכם קבוצה של אנשים בעלי טבע הפוך לחלוטין מהטבע שלהם עצמם (כך הם מכסים את כלל האפשרויות). היו אלו אנשים עקשנים ולוחמניים, שכירי חרב בעלי נטייה חייתית, שפועלים רק על פי הרגש. אנשים בעלי כוח סבל גבוה במיוחד, ובעלי אופי של עבדים. שמם של האנשים האלו הוא; "יהודאים", וביחד עם העברים/ישראל/בית יעקב, התגבשה קבוצה חדשה סביב אותו הספר. הקבוצה המאוחדת הזו קיבלה את השם; "בני ישראל", כי כל חברי הקבוצה הזו, הם בנים של הרעיון הנ"ל – שנולד בממלכת ישראל. היום הקבוצה נקראת "העם היהודי" על שם "ממלכת יהודה", כי הנטייה של "יהודה" היא להשתלט.

האבות העברים הבינו, שתפיסת המציאות של האנשים הרגשניים שהם צרפו, היא תפיסה שגוייה והרסנית אשר תגרום ליהודאים לשגות בהבנת הספר. ולכן, אנשי הידע העברים ייצרו מפתח (הוא המפתח השני המורכב מ־12 מילים/אבנים) לשחזור המשמעות הנכונה של הדברים הכתובים. סיפור המפתח נמצא בספר דברים (פרק כ"ז), והוא אותם אבנים גדולות שציווה משה להקים, ושאותם הקים יהושע בירדן. ואת התיעוד של מציאת המפתח ופעולת השחזור לספר תורת משה – תוכלו לקרא בהמשך וזה הספר שנמצא כאן באתר.

עד כאן בשלב הזה, הסיפור מהעבר על עם הספר, ועל הייחוד של הספר ושל העם. חלק מהעם חכמים מאוד ובעלי מחשבה רחבה, וחלק עקשנים מאוד (לא לומדים לקח) ורגשניים. כל אחד יכול להחליט בעצמו לאיזה חלק הוא שייך, כי במשך השנים בני ישראל התערבבו אחד עם השני, ובכל אחד יש את התכונות של שני סוגי בני האדם האלו. כמובן שהסופר המקראי ידע שכך זה יתרחש, ולכן, בספר תורת משה (ובספר הישר) יש שתי דרכים להבנה. גם לעקשנים הרגשנים, וגם לחושבים החכמים. שתי הדרכים בהתאמה הן; עץ החיים ועץ הדעת.

לסיכום הרובד הראשון:

1. רוב בני האדם אינם ערים לניגוד המחשבתי (אוקסימורון) ביחסם אל הכתוב במסמך העתיק שנקרא "ספר תורת משה/תורה". הם מניחים שזהו מסמך שעוסק ותומך במערכת שליטה (דת), וזאת למרות ששחרור (מעבדות/מצרים) – הוא המוטיב העיקרי בו. לפי כך, היה נחוץ ספר שיסתכל על הכתוב במבט ובמחשבה ישרה. שמו של "ספר" כזה באופן טבעי יהיה; "ספר הישר" (הוא נכתב בצורה אפ־טקסטואלית על ספר תורת משה עצמו – כדי שהוא יהיה זמין ובלתי ניתן להכחשה).

2. הידע על הידע לידיעת האדם הוא השכר והירושה של דוברי העברית והוא נגיש לכל אחד שרוצה להשקיע את המשאבים (זמן ורצון). זהו הידע היחידי שאדם יכול באמת לדעת כל זאת בתנאי שהוא שומר על החוקים של החיים.

 

רובד שני של אתר ספר הישר בו נספר מדוע נכתב ספר הישר/תורת משה.

מכיוון שהכל כבר נאמר בסיפור ובהערות שנמצאות בקישורים של החלק הראשון, את החלק השני נערוך בצורה של שאלות ותשובות אשר יבהירו ויחדדו את הדברים לעיל ואת השיטה:

  • 1. איך האבות מצאו את השיטה, 2. מדוע קוראים לשפה שהם המציאו עברית 3. מדוע לארץ (המובטחת) קוראים כנען?

1. אנשי הידע ממסופוטמיה היו בעלי הכשרה של צפייה בכוכבים (אסטרונומיה), וכאשר הם הגיעו למצרים, הם צירפו למסת הידע שלהם את החוקים האנושיים המתקדמים של האימפריה המצרית. השילוב של מוח חושב ויכולת ריכוז (בגלל האימון של צפייה בשמיים/כוכבים) יחד עם יישום חוקי היושר/חיים המצרים, הביאו את אנשי הידע אל נקודת הרוויה של המידע, מימנה הם יכלו להתקדם ולהתפתח (כלומר, רק בני אדם שגם מפעילים את המוח שלהם וגם שומרים על החוקים של החיים – יכולים להתקדם בתהליך הבריאה/אבולוציה), עד לרמה של ידיעת יהוה בכלל, וידיעת יהוה בשם בפרט ("ידיעה בשם" היא דימוי ליכולת הכתיבה של השיטה). את הדוגמה לערבוב של הידע שבא מתרבויות שונות, ניתן לראות בדמות גיבור הספר ־ משה: משה הוא דמות ספרותית משושלת מסופוטמית, שאומץ בידי התרבות המצרית, ולכן גם הוא נחשב לאיש מצרי, הוא הוסיף עוד ידע ולמד גם מיתרו (כהן מדין/עמי האזור). וכך ניתן לראות גם בדמויות של אברהם ויעקב ויוסף (למשל, אברהם מאור כשדים, שהגיע לכנען, וירד למצרים, וכו').

דרום אסיה תרמה את תרגול הבוננות (מדיטציה), מסופוטמיה את יכולת הריכוז, מצרים את חוקי היושר החברתים, ואנשי האזור/סוחרים/נוודים (האגן המזרחי של הים התיכון) את הכתב ואת הערמומיות.

2. שם השפה הוא הלחם מילים שמורכב מהאות ע' = התבוננות, ומהמילה ברית = חוזה/הסכם, המילה התבונות היא מלשון קריאה, והמילה ברית היא מלשון ההסכם שנמצא בספר תורת משה והוא החוזה בין האדם לבין החיים עצמם.

3. ספר תורת משה נערך בזמן שכבר הייתה קיימת ממלכת ישראל (הממלכה הצפונית) והאזור כבר היה נקרא כבר "ישראל" ובכל זאת הסופר עדיין מכנה את חבל הארץ "כנען". הסופר עושה זאת מפני שזו השאלה (מטאפורה) ללשון כניעה לנכונות הדברים הכתובים בספר תורת משה (אדם יכול להבין דבר רק כאשר הוא "מקבל"/"נכנע" ונותן למציאות להתהוות מבלי להתערב). הכניעה הזו (הסכמה להקשיב ולבחון) היא מצב קריאה שמבטיח את ההבנה ואת הירושה (כניסה לארץ המובטחת הרעיונית שנמצאת בראשו של כל אדם, והגשמית – עבור צאצאי האבות שנמצאת באזור כאן).

סיכום: צאצאי אבות הידע (עברים = אלו שהמציאו את הע-ברית) כתבו ספר שמכיל עדות על שיטה ומפתח לאמת הקיומית הנמצאת באדם (אמת מוחלטת שצריך להיכנע לה כדי להבין אותה), הם הצליחו לפענח את השיטה הזו עקב ידיעותיהם וניסיונם כאסטרונומים מסופוטמים בעלי ערכי התנהגות מצרים.

  • כיצד הכניסו האבות את התשובות של החיים אל תוך ספר?

ובכן, אי אפשר להכניס את התשובות של החיים אל תוך ספר כי החיים אינם נמצאים בתוך ספר, החיים נמצאים בהווה, בתוך האדם עצמו, והם תהליך מתפתח (אבולוציוני), ואילו ספר הוא עצם קבוע בזמן (סטטי). אבל מה שכן אפשר לקבע במילים, ומה שכן אפשר לכתוב בספר, אלו הן הנחיות (נוסחות), על איך להגיע במודע אל התשובות הגדולות של החיים, כלומר, שיטה לידיעה עצמית.

  • מה הבעיה ב־לדעת את התשובות?

כאשר בן אדם מפשפש במחשבתו אחרי התשובות לחיים, אין לו בעיה לחשוב על העבר – כל מה שהוא צריך לעשות זה להיזכר, וגם על העתיד אין לאדם בעיה לחשוב  – כל מה שהוא צריך לעשות זה לדמיין. הקושי הוא לחשוב על ההווה, וזה חבל מאוד כי ההווה הוא הזמן שבו זקוקים להכי הרבה מחשבה; כל העבר מתנקז אל הרגע הנוכחי וכל העתיד נוצר מהרגע הנוכחי, להלן, כל השאלות למציאות של האדם עצמו – נענות במקום ובזמן הנוכחי (הווה). אבל, כאשר האדם מנסה להשיג ולתפוס את ההווה במחשבתו – ההווה חומק לו ונהפך לזמן עבר.

סיכום הבעיה: התשובות נמצאות בהווה, אולם לא ניתן לתפוס אותן כי לכאורה; זמן הווה מהיר יותר המחשבה.

  • אם כך, מה השיטה עבור האדם, להשיג את זמן הווה במודע/במחשבה?

על פי ספר תורת משה תמצית השיטה (נוסחה) לתפוס את ההווה היא: לרכז את המבט בנקודה שנמצאת במרכז שדה הראיה עד שהתשובות תתהווינה מעצמן.

הסבר תמצית השיטה לפתרון:

  1. מבחינה עובדתית (מציאותית): ההווה תמיד נוכח (זמין) ולכן אין צורך לרדוף אחריו – זהו רק תעתוע של המחשבה/דמיון (שהוא מהיר יותר). ולכן, העבודה צריכה להיות ניקיון (הפשטה) של המחשבה מהגורמים (תעתועי הדמיון) שמפריעים לה להיות מודעת לראות ולתפוס את ההווה.
  2. מבחינה גופנית (פעולות): אנחנו ממקדים את המבט בנקודה מדומיינת שנמצאת במרכז שדה הראיה כי שם נמצא הכתם העיוור שמציין את מקום חיבור עצב הראיה אל העין עצמה. חיבור זה מהווה מעין דלת כניסה אל תוך מערכת העצבים/מוח ("תודעה") שמייצגים גם את הגוף וגם את החלק החושב.
  3. מבחינת מחשבתית (הכרתית): מעשה זה של ריכוז, מפנה עוד ועוד אנרגיה (קשב) לעיבוד המידע החזותי, וכך, המודעות הולכת וגדלה עד שהיא מצליחה להיות מודעת לעצמה, ואם אדם מודע לעצמו, הרי הוא תפס את ההווה והתשובות יכולות להיות נגישות.

סיכום תמצית השיטה: משתמשים בהתבוננות פנימית ("אינטרוספקציה") כדי לראות את ה"הווה" (תהליכים שמתרחשים בזמן אמת) שקיים באדם פנימה.

שיש לה את המפתח.

הסבר:

המפתח (הראשון) הוא דימוי לחוקים של החיים המאפשרים לעבור את הפחד (אשר משמש את המוח כמנגנון הגנה רגשי).

וביתר פירוט:

1. כאשר בן אדם מתבונן פנימה ובוחן את טבע מחשבתו הוא יראה כי מחשבתו פועלת בשני כיוונים, בכיוון אחד היא מרכיבה תבניות וכך היא חווה את העתיד – תוצרים שיכלים אלו נקראים דמיונות. ובכיוון האחר היא מפרקת תבניות וכך היא חווה את העבר – תוצרים שיכלים אלו נקראים זיכרונות.

2. כדי להגיע אל ההווה ולמצא את התשובות של החיים, על האדם להיכנס קודם אל תוך הזיכרונות העמוקים שלו, (השיטה היא להגיע אל ההווה דרך העבר/זיכרון, כי החיים הם זיכרון מתמשך בהווה) ולהפשיט מהם את הדמיונות שמחשבתו הלבישה עליהם – ההפשטה של הדימויים (הגנות/כיסויים) מעוררת הרגשה של מוות.

3. מכיוון שהמוח איננו רוצה למות, הוא מתגונן ומונע מאדם שאיננו פועל על פי החוקים של החיים, לגשת אל אותם זיכרונות עמוקים, על ידי יצירה של תחושת פחד.

4. לכן מה שקורה הוא; שמוח של אדם ששובר את החוקים (פוגע בעצמו/בסביבה), ימנע מהאדם לגשת אל הזיכרונות העמוקים שלו בצורה מודעת, ומכיוון שהאדם איננו יכול לגשת אל הזיכרונות העמוקים שלו בצורה מודעת – הוא איננו יכול להתפתח מעבר לרגשותיו (פחד), ואם האדם איננו יכול להתפתח מעבר לרגשותיו – הוא לא יצליח להגיע בשלום אל שלב המודעות העצמית (הווה).

סיכום: היחוד של השיטה הזו שהיא עובדת, כלומר, שמירת החוקים של החיים (המפתח), מרגיעה את הפחד המוצדק של מוח האדם מפני עצמו, ורק מוח רגוע, יכול להעניק גישה מודעת אל הזיכרונות העמוקים (סיבתיות) אשר מהם יכול האדם לפתח מודעות בצורה בריאה.

  • אם כן, מה עושים בספר הישר?

בספר הישר אנחנו עורכים מסע בדפי המקרא ("תורת האבות"), כדי ללמוד כיצד לעשות נכון את המסע הפנימי אל תוך עצמנו (התבוננות פנימית).

וביתר פירוט: בספר הישר אנחנו ניגשים לתפוס את ההווה דרך הזיכרון (עורכים מסע בזמן, מזמן עבר אל זמן הווה היום), בהתחלה נתאמן על המקרא (מסמך עתיק/זיכרון) ששם נפשיט את הדימויים ומחשבות השווא שמכסות על דברי הסופר המקראי, ובשלב השני נלמד כיצד להפשיט את הדימויים והמחשבות (שמופיעים גם כדיבור פנימי) שמכסים על זמן ההווה שלנו.

להלן מסלול הקריאה בספר הישר:

  1. התיעוד השלם נמצא קישור pdf והוא העדיף לקריאה כי בדרך כלל אם יש עדכון הוא יופיע בו קודם.
  2. שיעור הפשטה שהוא תרגיל במודעות, מתחיל בחיפוש אחר ביאור המונח המילולי (סמנטי) "ספר הישר". מטרת תרגיל זה היא; לשפר את יכולת החשיבה, והוא מבוצע על ידי אימון תשומת הלב/ריכוז אל הטקסט ואל סגנון הכתיבה. כלומר, זהו תרגול של העיניים לקרא את מה שכתוב בטקסט, מבלי לסטות מימנו החוצה, (כאשר המוח איננו רוצה או מתקשה לעבד מידע – הוא מסיט את מיקוד העיניים, כלומר, פירושים וסיפורים רק מרחיקים את האדם הקורא מחוויית הטקסט המקורית). המדד לקריאה משוחררת ושיפור יכולת המחשבה הוא: א. היכולת לראות ולהבין את תרשים הזרימה (מנורה) שעולה מהטקסט. ב. הבנה עמוקה ורחבה של הסיפורים שנעבור במקרא.
  3. בתחילת החלק השני של ספר הישר, ניישם את היכולות שרכשנו בחלק הראשון (ריכוז והפשטה), כדי לראות את ארון הברית, (זהו שמו של השלד הספרותי של ספר תורת משה, והוא ניתן לו מהזווית של השפה בה הוא נכתב; ע-ברית). לאחר מכן נפנה את המחשבה בצורה ממוקדת אל עצמנו פנימה, (דמיון מודרך/בוננות), כדי להגיע אל המקום בתודעה שבו ניתן לחוות את זמן ההווה, (זו חוויה יחידנית אשר ניתנת לתיעוד ועדות ומכאן השם "ארון העדות").

סיכום: הקובץ שנקרא "ספר הישר" הנמצא בקישור ה PDF וגם כאן בהמשך האתר, הוא תיעוד של הפתרון לאתגר המחשבתי שהציב הסופר המקראי ותוצאתו היא; התפתחות/בריאה של אדם חדש.

הערה: כל אחד יכול להגיע אל זמן הווה, (להלן, חוויה יחידנית תודעתית/סינגולריות ביולוגית בה – בין היתר – האדם חווה את הזמן כיחידה אחת לא מפורקת לעבר, הווה ועתיד, "הזמן עומד מלכת"). ואין צורך במידע מוקדם כדי ליישם את השיטה. (דמיון מודרך/עץ החיים) – המשאב העיקרי הוא קיום החוקים של החיים.

הסבר ההערה:

  1. כל אחד שחי יכול להגיע, כי החיים מתקיימים בו בזמן הווה.
  2. אין צורך במידע מוקדם, כי: א. חוקי החיים והשיטות טבועים וידועים לגוף האדם (אינטואיטיביים). ב. המטרה היא להגיע למצב מופשט בו אנו רואים את המציאות/הווה מבלי הכיסויים/התרצה של המחשבה (רציונליזציה), ומידע מוקדם הוא כיסוי שצריך להסיר.
  3. צריך רצון אישי, כי כל אחד הוא; עולם שלם שבו האדם הוא; האלוהים של עצמו (וזהו החלק אליו מכוונים).
  4. יש צורך בניקיון, כי זוהמה היא תוצר של תהליך פירוק, ואנו במסע של חיבור לטקסט (תורה), ואולי גם לעצמנו (תשובות).

סיכום הערה: צריך רק רצון ומעט הדרכה כדי לפתח מודעות.

  • מדוע אנשים לא רואים את "ספר הישר"?
  1. הם לא רואים את ספר הישר שעולה מתוך חוקיות הכתיבה של ספר תורת משה כי; הם נסחפים רגשית בעלילה/אירועים. ממש כמו בחיים, בני אדם לא רואים את החוקים של החיים/מציאות בזמן שהם נסחפים באירועים/רגשות.
  • מדוע הסופר המקראי כותב בצמצום?

הסיבות לכך:

  1. הרבה פעמים מילים הם דבר מיותר כי; רוב בני האדם מבינים דרך מעשים/ניסיון ופחות דרך דיבורים.
  2. המטרה היא להגיע למקום של "שקט תעשייתי במחשבה" ומילים הן חומר הגלם של הדיבור הפנימי.
  3. א. טוב להמעיט בכתיבה, כי המילה הכתובה חוצצת בין הקורא לבין חוויית המציאות. ב. המציאות גדולה יותר מהמילים. הווה אומר, תפיסת ההווה/מציאות חורגת מהתפיסה הרעיונית הצרה של המילה – ולכן במקרה הטוב מילים תהיינה תיאור חסר – ביחס לחוויה הכוללת שאותה יכול לחוות האדם הקורא בעצמו.
  4. הסופר זוכר מה הוא כתב ולכן, סגנון כתיבה מתפתח, אשר איננו חוזר על עצמו, מאתגר (מאמן) את יכולת החשיבה (זיכרון) של הקורא, בלמצא "נעלמים". כל מה שהקורא צריך לעשות מבחינה מחשבתית זה; להשתחרר ולדמיין בצורה חוקית.

 

סיכום דף הפתיחה של האתר:

1. אם נפשט את כלל העדות הישרה על ספר תורת משה היא תהיה משהו בסגנון: 1. יש רק צורה אחת להבין מה כתוב בספר תורת משה/תורה (אין שבעים פנים). 2. בני אדם עובדים על עצמם בעיניים – זהו פועל יוצא של צורת האדם (איך שהוא בנוי). 3. העבודה הזו בעיניים, תוך כדי התעלמות מהאמת הקיומית הבסיסית הטבועה בכל אדם, היא הסיבה לכלל בעיות האדם בתור יצור תבוני. 4. הבעיה היא דרך העיניים ולכן הפתרון יהיה גם הוא גם כן דרך העיניים.

2. הסופר המקראי כתב את ספרו בצורה מקודדת (שמוכיחה את כוונתו מתוך כתיבתו בלבד) כי הוא ידע שאלו שיבואו אחריו יטעו ולא ידעו כיצד לבאר את דבריו נכון, כי בני אדם מטבע בריאתם עובדים על עצמם בעיניים ופועלים על פי מידע (רגשי) שגוי; המנגנון שמשמש את המוח לפיצוי על חוסר היכולת של הכתם העיוור לראות – הוא אותו מנגנון/שיטה שבו משתמשת המחשבה לכסות ולפצות על חוסר היכולת שלה להבין דבר מה. כלומר, כל מה שאדם צריך לעשות כדי לדעת את האמת בכלל ושל עצמו בפרט הוא להביט ישר, ואין כאן שום קסמים, יש חוקים והדבר המופלא הזה שנקרא מוח שחווה את החיים.

3. אנחנו לא בני האדם הראשונים ששואלים שאלות קיומיות, שאלות אלו נשאלו ונענו בעבר, התשובה היא אותה תשובה לכולם ובכל זמן – המשך תהליך ההתפתחות של מערכת העצבים (מוח). היחוד של ספר תורת משה הוא החציבה של החוקים והקביעה שלהם כמפתח בלעדי להמשך ההתפתחות נכונה (עתיד). ההוכחה והתוקף של החוקים האלו היא יכולת האכיפה הטבעית שלהם.

4. אזהרה: מכיוון שהשיטה והדברים הנאמרים כאן הם הדבר האמיתי, הרי יישומה יבוא לידי ביטוי בחיי האדם – לטוב ולרע, ממש כמו שחוסר שמירת החוקים (החברתיים; "לא תרצח/תגנוב וכו'") של החיים, הם אלו שהורסים את החברה ואת הסביבה, כך גם אי שמירת החוקים של החיים תהרוס את האדם שמנסה להיכנס אל תוך הראש של עצמו ולכן, לא לנסות ליישם את השיטה ללא ההתקדשות ושמירה של 10 הדברים (החוקים של החיים). זה לא חשוב כרגע אם האדם לא שמר על החוקים של החיים בעבר, מה שחשוב ועקרוני הוא לשמור על החוקים של החיים לפחות שלושה ימים ואז לנסות וליישם את השיטה. את הדבר הזה קשה להדגיש יותר מידי.

5. ולמי שממשיך לקרא, ללא ריכוז יהיה קשה לראות ולהבין מיד את "כלי המשכן" (תרשים זרימה/שלד ספרותי). אבל, מי שמצליח יכול להיחשב כ"כהן". על כל מקרה זה לוקח זמן ואימון עד שיכולת החשיבה מתפתחת.

 

יש רק דרך אחת להתבונן פנימה – ישר. ויש רק כלל אחד להצליח בה – יושר.

 

 עד כאן הפתיחה של דף הבית, הגולשים בטלפון יכולים  להמשיך ולגלול את הדף לקריאה, לחוויית קריאה נוחה יותר רצוי ואפשר (בעיקר לקוראים דרך טבלט או מחשב) לפתוח את ספר הישר כקובץ  PDF, הקישור הנוסף תמיד נמצא על הפס הכחול בתחתית העמוד (Footer), בין התמונות של המנורה. באדיבות רשות העתיקות.

 

 

רובד שלישי של אתר ספר הישר ובו נראה כיצד נכתב ספר הישר.

בחלק הראשון יהיה תיאור המסע הפילולוגי אחר המונח עצמו; "ספר הישר".
ובחלק השני של הספר תערך ההפשטה של ספר תורת משה.

 

 

ספר הישר

 

 

 

דף מספר 1-2  הקדמה וסיכום ההקדמה

 

3

פתח דבר

אם רוצים למצא את המשמעות של המונח ספר הישר, צריכים להתחיל מהמקור, להלן, הסוף של ספר תורת משה, שהוא ספר יהושע בו מופיע לראשונה המונח: "ספר הישר".

על פניו, לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי אזכור זה של ספר הישר, מופיע בפסקה המתארת עלילה סוחפת רגשית, בה מתרחשים שני אירועים במקביל, האחד; קיום ההבטחה לאברהם (בני ישראל נכנסים לארץ המובטחת). והשני; שלכאורה, ההבנה שעולה מדברי הסופר היא; שהשמש דוממת והירח עומד[1].

ברגע מבלבל ומרגש שכזה, אדם שקורא בכתובים, ניצב בין שתי אפשרויות: להישאר (לחקור[2]) בכתוב ולחפש בו תשובות מעשיות, או לפרוש מהכתוב ולהיסחף ברגשות, קרי, לטעות במדבר[3].

אם הקורא ייסחף ברגשותיו, הוא יכשל ויאמין שכדור הארץ עצר מסיבובו. אבל, אם הקורא יהיה יציב ברגשותיו ויישאר עם הכתוב, הוא יבחין; 1. המילה "שמש" מופיעה בכתובים לראשונה בברית בין הבתרים (ספר בראשית פרק ט"ו פסוק י"ב), הווה אומר, הסופר לא השתמש במילה "שמש" קודם לכן[4]. 2. בברית בין הבתרים ניתנה ההבטחה (לאברהם) אשר מתקיימת, בספר יהושע.

כלומר, בזמן מתן ההבטחה (לאברהם בברית בין הבתרים), המילה שמש מופיעה.   

ובזמן קיום ההבטחה (ביהושע), לכאורה השמש נעצרת והמונח "ספר הישר" מופיע,              

הווה אומר, זהו סגנון כתיבה מסקרן, מעורר ומאתגר חשיבה בגלל השילוב של; אירועים עלילתיים (ברית בין הבתרים/כניסת בני ישראל לארץ) ואירועים ספרותיים (הופעה ראשונה של המילה "שמש" אצל אברהם, והופעה ראשונה של המונח "ספר הישר" אצל יהושע).

כדי להתגבר על אתגר החשיבה שמציב הסופר, הצעד הראשון צריך להתחיל עם גישה אל המסמך המקורי, ובלי דעות מוקדמות. כלומר, כדי למצא את התשובה של הסופר, על הקורא לבחון רק את דברי הסופר המקראי, מתוך התבוננות ושימת לב אל מלאכת הכתיבה עצמה. וזאת עלינו לעשות מפני; שעבודת הכתיבה היא הגורם הקבוע בספר, והיא זו בלבד שמייצגת את דעת הסופר ואת כוונתו בצורה דייקנית ונקייה – בלי פירושים[5].

לסיכום: אם רוצים לדעת על מה מדבר הסופר, צריך להתייחס (לקרא/להקשיב) רק אל דבריו כפי שהם מופיעים בכתוב בצורה שלמה ונקייה.

כאשר עובדים לפי העיקרון של בחינת המסמך המקראי בצורה שלמה וללא תוספות, ספר הישר מתהווה לפי הסדר הבא:

  1. בחינה של דברי הסופר, מביאה את הקורא לראות את עקרונות/חוקי הכתיבה של המסמך.
  2. עבודה עם המסמך המקראי, לפי חוקי כתיבתו, מגלה את הקשרים ואת התבנית המצויה בו. כלומר, רואים במסמך קו מנחה, המצביע על אחידות, היגיון ותכנון מוקדם.
  3. תיעוד הקו המנחה, הקשרים והתבנית בספר תורת משה, נקרא "ספר הישר".

הערות שוליים דף 3:

[1] מצב לא טבעי.

[2] אי הטבעיות (אנומליה טקסטואלית) מעודדת מחקר.

[3] בקול הפנימי/דיבור.

[4] נניח שבפרק הבריאה זו שפה מליצית, אבל מה עם סיפור נוח? הרי ידוע שקשת נוצרת מאור השמש.

[5] אף סופר לא מחכה לפרשנים. אם הוא רוצה להגיד משהו – הוא אומר, בגלל זה הוא כותב ומפרסם.

4

לספר הישר שהתהווה, יש שני חלקים:

החלק הראשון, מספר ומראה, את חוקיות הכתיבה והקו המנחה של "הסופר המקראי", כפי שהוא משתקף בספר תורת משה, יהושע, שמואל ואיוב. והחלק השני של ספר הישר, מתרכז בספר תורת משה, ומבאר את המטרה שלשמה הוא (ספר תורת משה) נכתב.

החלק הראשון עוסק בראיה של הכתוב ומדגים את צורת החשיבה[1], כולל קביעת החוקים לקריאה נכונה. והוא מכונה "המנורה", משום שזו צורת תרשים הזרימה שהתהוותה מרישום הקווים הישרים (קנים), המחברים בין הסיפורים שנעבור במקרא.

למנורה (הזו) יש שבעה קנים[2], הווה אומר, מקבילות סופריות[3] על מקבילות ספרותיות[4]. שלושה זוגות קנים מדגימים את הקשרים: 1. בין כניסת בני ישראל לארץ המובטחת לבין ברית בין הבתרים. 2. בין קינת דוד לתפילת חנה. 3. ובין סיפור איוב לסיפור אברהם.

הקנה השביעי מגלה את האבנים[5] שציווה משה, ואותם הקים יהושע, ועיקרן הוא תמצית ספר הישר[6], וזו העדות הראשונה של הסופר המקראי.

החלק השני נקרא ה"ארון", שם רואים את תבנית הארון שהיא השלד ספרותי של ספר תורת משה. חלק זה עוסק בדימויים של התבנית המצויה בארון, בספר תורת משה ובאדם. ובנוסף, יש בו גם את העדות של כותב ספר הישר, עדות נוספת זו, מתארת את דרך ההגעה אל המצב היחידני. הגעה אל מצב זה, היא המטרה של כתיבת ספר תורת משה.

הערות:

  1. ספר תורת משה נכתב בלשון זכר בגלל הדגש על הזיכרון. אין דבר זה מעיד על מעמד האישה. האישה השתתפה בעדות ובכתיבת ספר תורת משה[7] ודמותה עושה את השינויים בעלילה[8].
  2. כדי לחוות את המסמך המקראי בצורתו המקורית, העבודה בספר הישר עומדת על שתי הנחות יסוד, האחת היא; הנאמנות למקור של עותק ספר תורת משה, הנמצא בידנו כיום[9]. והשנייה היא; מתן משקל והתחשבות בעובדות בלבד כפי שהן מופיעות: א. במסמך המקראי. ב. כתוצאה מחקירה פנימית. ג. עלו במחקר מדעי.

3. העיסוק בספר תורת משה מבחינה מציאותית (מה שקיים היום) הוא עיסוק בשפה העברית בכלל ובנפש האדם בפרט[10]. לפי כן, ההמלצה הגורפת היא: לקרוא לאט[11] ובצמוד לספר תורת משה.

הערות שוליים דף 4:

[1] לוגיקה.

[2] קווים ישרים המדגימים את הקשרים בין המקבילות. כלומר, ישנם שישה סיפורים שנחבר אותם בזוגות והסיפור השביעי הוא "ממד" נוסף – לא ידוע, שהתגלה בסיפור הראשון.

[3] שיטת הכתיבה (טכניקה).

[4] עלילה.

[5] מילים. ספר דברים פרק כ"ז פסוק ח': "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב".

[6] דברי יהוה נשמעים מפי איש.

[7] נשות למך/בנות צלפחד.

[8] "אימהות קובעות". חוה החכימה את האדם, והאימהות ניתבו את המהלך של כתיבת ספר תורת משה על ידי בחירת היורש.

[9] נוסח המסורה ללא ניקוד וללא טעמים.

[10] לא צריך להיות מומחה גדול במקרא, העברית שכתובה בספר תורת משה היא שפה מדוברת, והאמת היא דבר שכל אחד יכול לחוש, קרי דבר מובן מאליו.

[11] לזכור מה נכתב ולקרוא הכול.

דף מספר 5 חלק ראשון – המנורה

תוכן העניינים.

דף מספר 6

פתיח.

7

פרק א ספר הישר

המונח "ספר הישר" מאוזכר בשני מקומות בתנ"ך:

בספר יהושע במעמד הכניסה לארץ[1]: "וידם השמש וירח עמד עד יקם גוי איביו הלא היא כתובה על ספר הישר".

ובספר שמואל בקינת דוד על שאול ויהונתן[2]: "ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר".

ובכן, אלו הן שתי ההופעות של המונח. כדי להתרכז ולא להתבלבל (מידע כפול כמו ראיה כפולה, עלול לתעתע), עלינו לקרא את שתי הפסקאות האלו בצורה מסודרת, וסדר הוא חוקים טבעיים, אנו נשתמש בחוקים טבעיים כדי להתרכז ולהגביל את היסחפות המחשבה:

  1. מכיוון שהמונח מופיע ביהושע לראשונה, יהיה זה רק טבעי וישר לדון בו קודם. 
  2. . ומכיוון שהמונח מתפרס ונמצא בשתי מקומות, נקבע, כי עלינו להסתכל על התמונה הרחבה, לפני שנגיע למסקנות.

לפי החוק הראשון מתחילים ביהושע. וביהושע כתוב "שמש בגבעון דום וגו'". אבל לפי החוק השני אי אפשר עדיין להגיע למסקנה אם השמש עצרה/התעכבה לפני שנסתכל על התמונה הרחבה, לכן, עלינו לחפש עוד מקום בו השמש לכאורה נעצרת או מתעכבת.

וכאשר נחפש עוד מקום בו השמש מתעכבת, אנו נמצא את ברית בין הבתרים.

ומיד על פניו אפשר לראות;

  1. ישנו קשר רעיוני, ספרותי ומילולי ברור בין סיפור מעמד הכניסה לארץ לבין סיפור ברית בין הבתרים, כלומר, קשר זה יוצר מקבילה ספרותית.
  2. המונח "ספר הישר" מופיע על המקבילה הספרותית בספר יהושע.                                                       

נפרט את הקשר שגילינו, כי הוא זה שיוצר מקבילה ספרותית:

  1. בברית בין הבתרים הובטחה הארץ, ובמעמד הכניסה ההבטחה מקוימת.
  2. בברית בין הבתרים "פתחו" חשבון עם האמורי, ובמעמד הכניסה לארץ סוגרים את החשבון עם האמורי.
  3. בברית בין הבתרים השמש משתתפת בסיפור וממלאת תפקיד, וגם במעמד הכניסה לארץ השמש משתתף בסיפור, ויש לו תפקיד.

העובדה הראשונית היא; שצירוף המילים "ספר הישר" מופיע במקבילה ספרותית. לכן, עלינו לבדוק; האם המונח "ספר הישר" הוא; מונח עלילתי הקשור לסיפור, או אולי הוא;  מונח ספרותי הקשור למקבילה הספרותית עליה הוא יושב, או אולי, גם וגם?

אך טרם שנכנס לעומק הבדיקה, בואו ונבחן את המונח "ספר הישר" בהופעתו האחרת בספר שמואל, יתכן ויש קשר בין שני האזכורים של צירוף המילים "ספר הישר".

הערות שוליים דף 7:

[1] ספר יהושע פרק י' פסוק י"ג.

[2] ספר שמואל ב' פרק א' פסוק י"ח.

8

כשניגשים אל המונח "ספר הישר" בספר שמואל, מיד רואים שהוא לא מתחבר עם ההופעה הראשונה ביהושע. אין חיבור ישיר בין קינת דוד לבין מעמד הכניסה לארץ או ברית בין הבתרים. אבל רואים דבר חדש; הפניה אל הקורא משתמשת בסגנון שונה. בשמואל ההפניה לספר הישר נכתבת במילה הנה, ובספר יהושע הסופר בחר במילים הלא היא.

ובכן, ידוע לנו שהמקבילה הספרותית של מעמד הכניסה לארץ היא לא נמצאת בספר יהושע – היא נמצאת בספר בראשית. אם כך, האם יתכן והמילה "הנה", אומרת לנו שהמקבילה הספרותית לקינת דוד מצויה הנה כאן – בספר שמואל?

אין לנו הרבה עם מה לעבוד, מפני שבמבט כללי ראשוני לא רואים חיבור/הידוד[1] בין שני המקומות שבהם המונח מופיע (יהושע ושמואל), ולכן לא ניתן להפיק בזמן הזה, הבנה מוצקה מהכתוב, לגבי המשמעות של "עצירת כדור הארץ" ו/או המונח "ספר הישר". אבל, צורת הפניה השונה בשניהם מסקרנת, ואמורה בהמשך, לעורר עניין.

אם כך, הרי בתחילה עלינו לבאר את המונח "ספר הישר" מהמקבילה הספרותית שבה הוא מופיע לראשונה. כלומר, עלינו לחזור אל המקבילה של יהושע/אברהם, ולקבוע משם כללים שעל פיהם נחקור את המסמך המקראי, זאת כדי לראות האם "ספר הישר" הוא מונח עלילתי[2] ו/או ספרותי. ואם כן, ומה היא משמעותו?

כלומר, 1. אנחנו נתחיל לחקור ולבדוק את החוקיות הספרותית והעלילתית הקיימת בקשר בין; מעמד הכניסה לארץ המובטחת אל ברית בין הבתרים. 2. ננסה לראות מה הם הכללים שעל פיהם בנויה המקבילה (יהושע/אברהם). 3. ואולי על פי אותם כללים, לאתר מקבילה ספרותית ו/או עלילתית עבור קינת דוד, שיתכן ונמצאת בספר שמואל.

עקרונות הכללים יהיו:

  1. הכללים יהיו חייבים להיות חצובים מאופן הכתיבה וניתנים לזיהוי לאורך הכתיבה עצמה.
  2. כללים אלו יהיו חייבים להיות באפשרותו [3]של הסופר המקראי.
  3. הכללים צריכים להיות תקפים לאורך כל מסמך שנחקור.
  4. הכללים צריכים לאפשר ולהניב תובנות חדשות שעומדות ביחס ישר אל כלל הכתוב.

לסיכום: אנו נגביל ונשאב את הכללים מהמסמך המקראי, ומעצמנו[4] בלבד. כך נשמור על מכנה משותף[5] ביננו היום, לבין הסופר המקראי אז.

הערות שוליים דף 8:

[1] מערכת גומלין.

[2] 1. האם הוא ספר נפרד הכולל את סיפורי יהושע ודוד? 2. מדוע שיהושע ודוד יתנו הפניות לספר נפרד ממה שהם עצמם כותבים?

[3] ברשותו/שימושו.

[4] שכל/מחשבה ישרה, להלן, בסיס הידע והאמת הפנימית שהקורא יכול להעיד עליה.

[5] טקסט והיגיון, אלו כלים בסיסיים שבוודאות היו בידיי הסופר המקראי, ושהוא יכל לצפות שיהיו בידנו כיום.

9

המידע שיש בידנו מההופעה הראשונה של המונח "ספר הישר" עד כה הוא:

סקרנות – הסקרנות התעוררה על רקע הפניה של הסופר אל הקורא[1] לעיין ב"ספר הישר" כדי להבין את מצבם הלא טבעי לכאורה של גרמי השמיים.

עובדה – בחירת המילים היא עבודה של הסופר – זה הוא כתב[2].

עובדה – המונח "ספר הישר" מופיע על מקבילה ספרותית "הבטחה וקיומה".

עובדה – הסופר ממחזר מושגים ספרותיים קודמים[3] – חמישה מלכים, אמורי וכו'.

עובדה – בפסקה של יהושע המונח "שמש" חוזר על עצמו שלוש פעמים, ובברית בין הבתרים המילה "שמש" זורחת על הכתוב בפעם הראשונה בתנ"ך, והיא גם מופיעה שם פעמיים.

נצמצם את העובדות עד כה: המונח "ספר הישר" מופיע על מקבילה ספרותית המורכבת מעלילה ועבודת סופר[4], כאשר אחד מהסיפורים הוא מוקדם לשני.

ובמשפט אחד: (המונח "ספר הישר" מופיע ב) עבודה סופרית על מקבילה ספרותית מוקדמת.

משפט זה מכיל את כל המידע שיש לנו (על "ספא הישר"), וממשפט זה עלינו לשאוב כללים.

נתחיל לייצר כללים מהמידע:

  1. עובדה היא שברית בין הבתרים היא החוזה/הבסיס של מעמד הכניסה לארץ, ומכיוון שכך, אנו נלמד שהחשיבות עולה ככל שרעיון/מילה מופיעים מוקדם יותר[5] בכתיבה. ולכן, אנחנו נקבע את הכלל הראשון שיהיה: מוקדמות[6].
  1. המילים החוזרות וסגנון הכתיבה של הסופר יכולים להיכלל בכלל אחד, יען כי; אלו גורמים שבשליטת הסופר. ולכן, אנו נקבע אותם בתור הכלל השני שיהיה: מילים חוזרות.

הווה אומר, בכל פעם שנראה במסמך המקראי עבודת כתיבה מסקרנת או מילה שחוזרת על עצמה, נשים לב, נבדוק, נשאל שאלות ונעקוב[7] לראות מה הסופר רוצה שנבין.

  1. נותרה לנו רק השאלה של הסופר המקראי ביהושע, האם זה כתוב או לא כתוב על "ספר הישר" (ו"איך נפלו גיבורים" בשמואל)?

אנחנו נניח שאם הסופר המקראי שואל את הקורא במישרין, הוא, כנראה חושב שהקורא יכול לענות. לכן, הדבר המתבקש מהכלל השלישי הוא; היכולת לקדם את ההבנה עם מידע חדש מעוגן בכתוב, ומתן תשובות מוחלטות על שאלות הסופר.

 

הערות שוליים דף 9:

[1] כאילו יש ביניהם הבנה קודמת, "הלא היא כתובה וגו'".

[2] העברית הומצאה כדי לכתוב את ספר תורת משה.

[3] כבר הופיעו בברית בין הבתרים.

[4] להבדיל מהעלילה. קרי, העבודה של הסופר עצמו – זה שכתב את המסמך כגון: עריכה ו/או שימוש במילה, אופן כתיבתה (כתיב חסר/מלא), בחירת הדימוי וכיוצא באלו – עבודה סופרית. כמו כן ובנוסף, גורמים/משתנים הנתונים לשליטתו של הסופר כגון: סגנון, קצב ועוד.

[5] הם מכילים יותר מידע בצורה מרוכזת, ותמיד המוקדם יהיה הקובע ויהווה את נקודת היחס. לכן, כל ההופעות החוזרות הן התפתחות של הסיפור/הרעיון הראשון.

[6] כפשוטו – מה נכתב קודם.

[7] אחרי מסלול המילה לאורך הכתוב החל מהופעות הראשונות/החוזרות של מילה, או כל ניסיון אחר של הסופר המקראי למשוך את תשומת ליבנו אל הכתוב עצמו (אנו נהפכים להיות ה"מבקרים" של הסופר המקראי).

 

10

ונוסיף על כך; אם נצליח לענות על השאלות בעזרת הכללים האלו שחצבנו מהמידע, הרי גם הכללים שקבענו נכונים. ולכן נסכם את הכלל השלישי, והוא יהיה: תובנות/חוקים ומשפטים[1].

הכללים שקבענו הם בסך הכל הגיוניים. הראשון אומר שמה שמופיע בכתיבה קודם – חשוב יותר. הכלל השני אומר, אם יש גורמים לא טבעיים או מילים שחוזרות על עצמן נבדוק אותם. והכלל השלישי אומר, שיתכן וקריאה של המקרא בעזרת הכללים האלו תעזור; לקדם את הדיון, ולקבל תשובה מבוססת מהכתוב, על מהות המונח "ספר הישר".

סיכום פרק הפתיחה והעבודה שנבצע בהמשך:

ההנחה שלפנינו היא: צירוף המילים "ספר הישר" מעיד על שיטת קריאה שטמן הסופר המקראי בכתוב עצמו. מונח זה מופנה אל הקורא, ואינו בהכרח מעיד על ספר נפרד ולכן,

מכיוון שלא ידועה לנו המשמעות של צירוף המילים "ספר הישר" עלינו: 1. לבודד/להתעלם[2] מהמונח "ספר הישר". 2. לנתח את הכתוב ולהבין את הפסקה בה צירוף המילים "ספר הישר" נמצא. 3. לחזור אל המונח "ספר הישר" עם ההבנה החדשה שרכשנו מניתוח הכתוב.

לסיכום: בעזרת חשיבה ישרה, המסמך המקראי והכללים שמצאנו[3], ננסה להבין את הפסקאות שבהן ישנה הפניה ל"ספר הישר", ואם נצליח להבין אותן, אולי נוכל להבין גם את המשמעות של המונח "ספר הישר".

השיטה בה ננתח את הכתוב, צריכה להיות אחידה ומסודרת ולכן; אנו נגדיר אירועים חוזרים בדיון[4], ונקצה להם שמות מתוך אוצר המילים בהן השתמש הסופר המקראי. כלומר, נשתמש בשיטה של הסופר המקראי, כדי לעבד את הכתוב בצורה אחידה ומסודרת.

השמות ותכונותיהם:

כפתור – זה המקרא, הוא סגור וכתוב בצורה מרוכזת, ניתן להכיל אותו.

פרח – הוא התבוננות על המקרא במבט כללי, בצורה רחבה ופתוחה.

מחתה – היא המכנה/הרעיון המשותף של המבטים הכללים (נקראת מחתה[5] מפני שבעזרתה ניתן לאסוף רעיונות כלליים/רחבים – פרחים).

מלקחיים – הוא חיבור בין שני קטעי מקרא (נקראים מלקחיים מפני שבעזרת מלקחיים ניתן לאחוז במשהו מוצק – כפתורים).

גביע – הוא שלב בדיון בו מעמתים ומשווים את המקרא ביחס להסתכלות הרחבה, ובדימוי; גביע הוא שלב בדיון שבו מוזגים את הכפתורים ואת הפרחים, ומוהלים אותם לדעה אחת.

קנה – הוא הקשר ההגיוני, כלומר, הקו הישר שעולה ומחבר בין כלל הגורמים שעלו בדיון.

אור – הוא ההבנה החדשה שמראה את התמונה הגדולה בה השתתפו כלל הגורמים בדיון.

 

הערות שוליים דף 10:

[1] הסופר המקראי כתב משהו – צריכה להיות לעלות מדבריו תובנה (תובנות) שמתהווה באופן חוקי מהמסמך (על פי חוקים/כללים) ונראית/מעוגנת לכלל אורך הכתוב בצורה ישרה (משפטים).

[2] כמו שפותרים משוואה עם נעלם אחד, פותרים את התרגיל, ורק אחר כך מתקבל ערך הנעלם.

[3] מוקדמות/מילים חוזרות/תובנות.

[4] שפה היא ביטוי מילולי לאירועים חוזרים, כך במתמטיקה וכך גם בעברית.

[5] מחתה היא סוג של כף רחבה.

11

פרק ב

(בידוד[1] המונח "ספר הישר") וניתוח הכתוב בהופעה הראשונה – ספר יהושע:

 

  1. (כפתור) "הלא היא כתובה על ספר הישר".
  2. (פרח) מבט כללי על ספר יהושע ועל האירוע :

יהושע הוא משרת משה אשר התמנה להשלים את המלאכה ולהכניס את העם לארץ בהתאם לברית עם אבות.

על פי הכתוב, ההפניה אל "ספר הישר" מופיעה בזמן שיא של קיום ההבטחה האלוהית בת מאות השנים לכניסה אל כנען.

  1. (כפתור) מקרא ספר יהושע פרק י':

"מעמד הכניסה לארץ"

[א] ויהי כשמוע אדוני צדק מלך ירושלים כי לכד יהושע את העיי ויחרימה כאשר עשה ליריחו ולמלכה כן עשה לעיי ולמלכה וכי השלימו יושבי גבעון את ישראל ויהיו בקרבם

[ב] וייראו מאוד כי עיר גדולה גבעון כאחת ערי הממלכה וכי היא גדולה מן העיי וכל אנשיה גיבורים

[ג] וישלח אדוני צדק מלך ירושלים אל הוהם מלך חברון ואל פראם מלך ירמות ואל יפיע מלך לכיש ואל דביר מלך עגלון לאמור

[ד] עלו אליי ועזרוני ונכה את גבעון כי השלימה את יהושוע ואת בני ישראל

[ה] וייאספו ויעלו חמשת מלכי האמורי מלך ירושלים מלך חברון מלך ירמות מלך לכיש מלך עגלון הם וכל מחניהם ויחנו על גבעון ויילחמו עליה

[ו] וישלחו אנשי גבעון אל יהושע אל המחנה הגלגלה לאמור אל תרף ידיך מעבדיך עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועוזרנו כי נקבצו אלינו כל מלכי האמורי יושבי ההר

[ז] ויעל יהושע מן הגלגל הוא וכל עם המלחמה עימו וכול גיבורי החיל

[ח] ויאמר יהוה אל יהושע אל תירא מהם כי בידך נתתים לא יעמוד איש מהם בפניך

[ט] ויבוא אליהם יהושע פתאום כל הלילה עלה מן הגלגל

[י] ויהומם יהוה לפני ישראל ויכם מכה גדולה בגבעון וירדפם דרך מעלה בית חורון ויכם עד עזקה ועד מקדה

[יא] ויהי בנוסם מפני ישראל הם במורד בית חורון ויהוה השליך עליהם אבנים גדולות מן השמיים עד עזקה וימותו רבים אשר מתו באבני הברד מאשר הרגו בני ישראל בחרב

[יב] אז ידבר יהושע ליהוה ביום תת יהוה את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון

[יג] ויידום השמש וירח עמד עד ייקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר ויעמוד השמש בחצי השמיים ולא אץ לבוא כיום תמים

[יד] ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע יהוה בקול איש כי יהוה נלחם לישראל.

הערת שוליים דף מספר 11:

[1] בידוד המונח = לא ננסה להסביר אותו או לדון בו, אלא רק עד אחרי שנבין את הפסקאות בהן הוא מופיע.

12

צמצום הרעיון המצוי בפסקה "מעמד הכניסה לארץ":

חמשת מלכי האמורי התקיפו את העיר גבעון שכרתה ברית עם יהושע. והוא בתגובה, הפתיע את מלכי האמורי, וניצח אותם ניצחון מוחץ וקסום שמתחיל את כניסתם של בני ישראל אל הארץ המובטחת.

  1. (מחתה – חיבור בין פרחים) יהושע מכניס את העם לארץ שהובטחה בברית בין הבתרים וניתן לראות מיד את החיבור בין שני הסיפורים, זו מקבילה ספרותית של הבטחה וקיומה הן לגבי הארץ, והן לגבי יושבי הארץ, קרי, האמורי לכן נעבור אל ברית בין הבתרים.
  2. (פרח) מבט כללי על סיפור ברית בין הבתרים:

האלוהים אומר לאברם שהוא ירש את הארץ. אולם, באותו זמן לאברם אין בן יורש שימשיך אותו, ובמצב עניינים כזה אברם לא בטוח.

כאשר הוא מבקש לדעת בביטחון (הבטחה), האלוהים מראה לו כיצד הדברים יתרחשו וכורת את אברם ברית, והארץ מובטחת ליורשיו העתידיים.

  1. (כפתור) מקרא ספר בראשית פרק ט"ו:

"ברית בין הבתרים"

[א] אחר הדברים[1] האלה היה דבר יהוה אל אברם במחזה לאמור אל תירא אברם אנוכי מגן לך שכרך הרבה מאוד

[ב] ויאמר אברם אדוניי יהוה מה תיתן לי ואנוכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר

[ג] ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי

[ד] והנה דבר יהוה אליו לאמור לא יירשך זה כי אם אשר ייצא ממעיך הוא יירשך

[ה] ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמיימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך

[ו] והאמין ביהוה ויחשבהא לו צדקה

[ז] ויאמר אליו אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה

[ח] ויאמר אדוניי יהוה במה אדע כי אירשנה

[ט] ויאמר אליו קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל

[י] וייקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתווך וייתן איש בתרו לקראת ריעהו ואת הציפור לא בתר

[יא] ויירד העיט על הפגרים וישב אותם אברם

[יב] ויהי השמש לבוא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו

[יג] ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה

[יד] וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול

הערת שוליים דף 12:

[1] אחר הדברים האלו הכוונה אל הדברים שקרו בפרק הקודם (י"ד), בו רואים את תחילת עוון האמורי.

עוון האמורי התחיל בחוצפתו של מלך סדום המגן של האמורים, שדורש ("תן לי את הנפש") את לוט, והרי אברם יצא  כדי להשיב את לוט.

העוון הזה ממשיך בעתיד עם אמורי נוסף סיחון שלא מאפשר לבני ישראל לעבור בשטחו למרות שהם במסע "אלוהי". קרי, יציאת מצריים, ומבטיחים שלא יגעו בשום דבר כשיחלפו בארצו – רק לעבור, והוא לא מסכים ונלחם בהם.

כך בסוף עם חמשת המלכים בזמן כניסת יהושע לארץ המובטחת. מלכי האמורי מתכנסים כדי להילחם ביהושע. עכשיו עוון האמורי הושלם.

13

 

[יד] וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול

[טו] ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תיקבר בשיבה טובה

[טז] ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה

[יז] ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה

[יח] ביום ההוא כרת יהוה את אברם ברית לאמור לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצריים עד הנהר הגדול נהר פרת

[יט] את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני

[כ] ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים

[כא] ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי

צמצום הרעיון שמצוי בברית בין הבתרים:

אברם מקבל במחזה הבטחה שיהיו לו צאצאים שירשו את הארץ.

  1. (מלקחיים – חיבור בין כפתורים) המילים החוזרות הן: שמש אמורי הפועל ש.ל.ם. מלכי צדק/אדוני צדק.

ההופעה הראשונה בספר תורת משה של המילה שמש היא כאן, בברית בין הבתרים.

האמורי מופיעים גם בברית וגם במעמד הכניסה. טרם הברית מופיעה דמות של מלכיצדק מלך שלם, וטרם מעמד הכניסה הדמות מופיעה שוב בגלגול של אדוני צדק מלך ירושלם.

  1. (גביע – אליו נמזוג את המידע עד כה) נאחד את אירוע מעמד הכניסה לארץ עם ברית בין הבתרים:

אמורי: רואים כי הסופר שכתב את ספר יהושע משתמש באותם מילים "השלימו/השלימה" בתוך משפט אחד עם המושג "אמורי". בזמן הברית הם עדיין לא השלימו את העוון, ובזמן מעמד הכניסה הם משלימים את העוון. גם בסיפור הקודם לברית בין הבתרים[1] וגם כאן ביהושע יש חמישה מלכים. כמו כן, ניתן לראות כי מלך ירושלם שבגלגול הקודם התנהג טוב, כבר הושחת, והוא מצטרף אליהם למלחמה.

שמש: הסופר מפנה את תשומת הלב שלנו אל המונח "שמש". הוא עושה זאת על ידי הכנסתה להקשר לא רגיל בשני האירועים. ובמעמד הכניסה הוא חוזר על המילה שמש שלוש פעמים.

"ואתה תבוא אל אבותיך [2]בשלום תיקבר בשיבה טובה": הווה אומר, עד שלא יגיעו יורשיך בחזרה לארץ המובטחת – אתה אברם, ודאי לא תנוח בשלום על משכבך, עד שאקיים את הבטחתי.

פחד: תחושת הפחד משותפת, גם יהושע פוחד[3], גם אברם[4].

הערות שוליים דף 13:

[1] בראשית פרק י"ד.

[2] ניתן לראות זאת היטב מהכתוב ספר בראשית פרק כ"ה פסוק ח' – הוא נאסף אל עמיו עדיין לא אל אבותיו: "ויגוע וימת אברהם בשיבה טובה , זקן ושבע ויאסף אל עמיו". עם קיום ההבטחה לירושת הארץ, אברהם נהפך ל "אב מייסד" של אומה.

[3] ספר יהושע פרק י' פסוק ח': "ויאמר יהוה אל תירא מהם וגו'".

[4] ספר בראשית פרק ט"ו פסוק י"ב: "והנה אימה וחשכה נופלת עליו".

14

 

נראה שעד כה החיבור בין הסיפורים העמיק:

בברית בין הבתרים הובטחה הארץ לצאצאי אברם, ועם מעמד הכניסה ביהושע ההבטחה מקוימת והעם נכנסים לארץ המובטחת.

אברם נהפך לאברהם "אבינו", והוא אב של אומה בפועל ולא רק אב בהבטחות.

סוגרים חשבון עם האנשים האלו שברשעותם מאבדים את הארץ שהם גרים בה, והאלוהים מפיל עליהם אבנים מהשמיים והשמש לכאורה "נעמדת".

אז האם היה באמת קסם בו השמש נעמדה, האם אבנים באמת נפלו מהשמיים?

איננו יודעים בזמן הזה, לכן בואו ונסכם את הרמז הראשון:

  1. (קנה) סיכום ההופעה הראשונה:

ראינו שניתן להוכיח קשר ברור בין מעמד הכניסה לארץ ובין ברית בין הבתרים (החוק הראשון – מוקדמות).

ראינו שהסופר טרח והשתמש באותן מילים ואותם רעיונות, כלומר, עשה סוג של עבודה "סופרית" (החוק השני – מילים חוזרות).

התובנה שמתגבשת (החוק השלישי – תובנות) היא; שרצוי להמשיך אל הרמז השני ולבדוק עליו את הכללים.

אמנם, ברור שאירוע הכניסה הוא מקבילה ספרותית של ברית בין הבתרים, אך בעבודה שעשינו עד כה, הרחבנו את הקשר גם לעבודה הסופרית, ולאו דווקא רק לעלילה. הווה אומר, עד כה זה היה רק תרגול.

במקרה ההופעה השנייה של צירוף המילים "ספר הישר", כלל לא ידוע לנו אם יש מקבילה ספרותית לקינת דוד. לכן, אם נצליח למצוא לקינה מקבילה ספרותית על פי הכללים שיישמנו, הרי ניווכח לדעת כי המושג ספר הישר מדבר על קשרים שנמצאים במקרא.

15

(בידוד המונח "ספר הישר") וניתוח הכתוב בהופעה השנייה – ספר שמואל:

  1. (כפתור) "הנה כתובה על ספר הישר".
  2. (פרח) מבט כללי על ספר שמואל:

עלילת ספר שמואל מתרחשת על רקע תחילת המלוכה בישראל. הספר מתאר כיצד המלוכה החלה עם שאול בן קיש בן שבט בנימין, ולאחר מכן נקרעה מיד שאול, והועברה לדוד בן ישי לבית הלחמי משבט יהודה (החלק השני של ספר שמואל ברובו מתאר את מלכות דוד, בשני הספרים מתוארות המלחמות של המלכים בעיקר בעמלק ובפלישתים).

הדמויות המרכזיות:

חנה:

אשת אלקנה[1] העקרה בתחילה, ובהמשך אם שמואל הנביא.

שמואל הנביא:

הובטח להינתן ליהוה על ידי אימו טרם לידתו. הוא גדל להיות רואה[2]/נביא, והוא משח את המלך הראשון שאול.

שאול:

המלך הראשון בתולדות בני ישראל. נכשל בחרם על עמלק, ושמואל משח את דוד במקומו. רוחו של שאול נהפכה לרעה, ועד מותו היה עוין את דוד.

דוד:

הקטן מבני ישי, היה רועה צאן שנלחם בדוב ובאריה ויכל להם. דוד היה בן חסות של הפלישתים בזמן ששאול נלחם נגדם. במלחמה זו שאול המלך נהרג (נפל על חרבו) ודוד ירש אותו.

דוד לא היה יכול להעיד את שמואל על משיחתו למלך, מפני ששמואל באותו זמן כבר היה מת.

הערות שוליים דף 15:

[1] מהר אפרים.

[2] ספר שמואל א' פרק ט' פסוק ט': "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הראה כי לנביא היום יקרא לפנים הראה" כלומר, שמואל היה "רואה".

16

 

  1. (כפתור) מקרא ספר שמואל ב' פרק א':

"קינת דוד"

[יז] ויקונן דויד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו

[יח] ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספר הישר

[יט] הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים

[כ] אל תגידו בגת אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים

[כא] הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות כי שם נגעל מגן גיבורים מגן שאול בלי משיח בשמן

[כב] מדם חללים מחלב גבורים קשת יהונתן לא נשוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם

[כג] שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו מנשרים קלו מאריות גברו

[כד] בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכם שני עם עדנים המעלה עדי זהב על לבושכן

[כה] איך נפלו גברים בתוך המלחמה יהונתן על במותיך חלל

[כו] צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאוד נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים

[כז] איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה

צמצום הרעיון של הפרק בו מופיעה קינת דוד: 

גר עמלקי אמר לדוד שהוא מותת את שאול, וגם יהונתן[1] מת. דוד והעם התאבלו, ודוד קונן את הקינה על שאול ויהונתן.

  1. (מחתה) הרעיון הכללי של קינת דוד הוא שיר, ושיר הוא עבודה של הסופר. ולכן עלינו לגשת למקום הנוסף בספר שמואל בו מופיע עוד שיר, מוקדם יותר. השיר שנמצא הוא "תפילת חנה". מיד רואים כי שני השירים פותחים ברעיון דומה של; "שלילת רכילות"[2].

.14 (פרח) מבט כללי על תפילת חנה:

עד ששמואל נולד חנה הייתה עקרה. וטרם לידתו היא נדרה נדר שאם האלוהים ייתן לה ילד, היא תיתן אותו ליהוה.

האלוהים נותן לה את מבוקשה ("אל הילד הזה התפללתי"). היא מקיימת את הנדר, ומביאה את שמואל בנה שישרת בקודש אצל עלי הכוהן. וזו תפילת/שירת חנה אם שמואל ביום שבו היא קיימה את הנדר: חנה מודיעה לכולם שיהוה הוא האלוהים – אז אל תדברו בצורה לא נאותה.

מהללת ומשבחת את יהוה שהכל נמצא בידיו, הוא זה ששובר קשתות של גיבורים, והוא זה שעושה מהפך בעלילה.

יהוה הוא זה שמרים ומוריד, הוא זה שממית ומחיה. ובפועל, מהפכים קורים על פי רצונו ודעתו.

הערות שוליים דף 16:

[1] נסיך/יורש עצר.

[2] "אל תגידו בגת וגו'", "אל תדברו גבוהה גבוהה ייצא עתק מפיכם וגו'".

17

  1. (כפתור) מקרא ספר שמואל א' פרק ב':

"תפילת חנה"

[א] ותתפלל חנה ותאמר עלץ ליבי ביהוה רמה קרני ביהוה רחב פי על אויביי כי שמחתי בישועתך

[ב] אין קדוש כיהוה כי אין בלתך ואין צור כאלוהינו

[ג] אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה ייצא עתק מפיכם כי אל דעות יהוה ולו נתכנו עלילות

[ד] קשת גבורים חתים ונכשלים אזרו חיל

[ה] שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה

[ו] יהוה ממית ומחייה מוריד שאול ויעל

[ז] יהוה מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם

[ח] מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיב עם נדיבים וכיסא כבוד ינחילם כי ליהוה מצוקי ארץ וישת עליהם תבל

[ט] רגלי חסידיו ישמור ורשעים בחושך יידמו כי לא בכוח יגבר איש

[י] יהוה ייחתו מריביו עליו בשמיים ירעם יהוה ידין אפסי ארץ וייתן עוז למלכו וירם קרן משיחו

צמצום הרעיון של "נאום חנה"[1]:   

את כל תפילת חנה ניתן לסכם כתיאורים של קצוות (מצבי קיצון נגדיים) והצהרה על כוחו ויכולתו של יהוה לעשות את המעברים ביניהם, ולחולל מהפך בעלילה. כלומר, מהפך וסיבתו = יהוה .

  1. (מלקחיים) בשני החיבורים האלו ישנן מילים חוזרות והן: קשת[2] וגבורים. זה צירוף מילים שמופיע במקרא רק בתפילת חנה ובקינת דוד.
  2. (גביע) נאחד את הקינה של דוד ואת התפלה של חנה:

ללמד בני יהודה קשת – דוד משבט יהודה. עד כה לימוד הקשת (מלחמה/ירייה למרחק) היה של שבט בנימין. כמו כן הסופר מתכוון להגיד לבני יהודה כיצד ללמוד את הדבר הקשה הזה, קרי, שדוד חשוד בהרג של שאול, הוא הרי המרוויח העיקרי ממותו של שאול.

הנה כתובה על ספר הישר – כוונתו, קראו ישר את הכתוב קודם (החוק הראשון; מוקדמות) בספר שמואל ב"נבואת חנה"[3] ותראו – יהוה קובע מה יהיה עם האדם, וזהו רצון האלוהים שדוד יהיה מלך.

גיבורים – דוד שואל שלוש פעמים איך נפלו גיבורים, חנה משיבה שקשתם נשברה ("קשת גיבורים חתים"). ובכלל מסבירה כיצד דברים כאלו קורים. קרי, "יהוה ממית ומחיה, מוריד שאול  ויעל וגו'".

אל תגידו בגת וגו' – גם חנה אומרת "אל תדברו עתק וגו'". כלומר, מתייחסים לרכילות.

הערות שוליים דף 17:

[1] כאשר הסופר מכניס את המילה "ותתפלל", הוא כבר רוצה להגיד לנו לשים לב, היא כבר התפללה קודם, "אל הילד הזה התפללתי" אז מה לה ל"התפלל" ולייחל שוב? תפילה היא דבר אל העתיד, הסופר מכניס את המלה "תפילה" כהפניה להמשך ספר שמואל.

[2] המילה "קשת" בפעם הראשונה בספר שמואל מופיעה בפרק א' בצמוד לשם של חנה "ותען חנה ותאמר לא אדני אישה קשת רוח אנכי".

[3] היא ניבאה מלוכה ומהפך במלוכה.

18

 

יהוה – שם האלוהים איננו מוזכר בקינת דוד ולו פעם אחת.

חנה מזכירה הרבה את השם של האלוהים (תשע פעמים).

דוד עכשיו הולך להיות המלך – חנה מודיעה בברור שלהמליך זו החלטה של האלוהים.

הסופר מפנה אותנו ברמיזה אל תפילת חנה בתור נבואה, הרי המלכות בישראל התחילה שנים רבות אחר-כך.

תפילת חנה היא מקבילה ספרותית משלימה – קול שני לקינת דוד[1], החצי שלא נאמר בקינה. והיא גם המקום בו נענות השאלות העולות מהמצב[2] הנוכחי של החלפת השלטון.

נבאר:

ברור שדוד מעורב במות שאול[3]. ראשית, באופן טבעי המלוכה עוברת מאב לבן. שנית, בן האיש הגר העמלקי הגיע אליו, עם הנזר והאצעדה של שאול, כמו רוצח שכיר שמביא הוכחה לביצוע העבודה, ומספק לדוד את כלי/סימני המלכות ("ממליך אותו"). שלישית, המשיחה של דוד נעשתה (בצנעה) "בקרב אחיו"[4], ושמואל איננו נוכח כדי להעיד על כך. בסיכום כל אלו, הספק הסביר מכרסם בזכותו של דוד לרשת את כס המלוכה. ולכן, הוא מפנה את הקורא (השומעים/נוכחים) אל תפילת חנה שתומכת בחילופי המלוכה על בסיס רצונו של יהוה לחולל מהפך.

  1. (קנה) סיכום הרמז השני:

רואים שיש בקינת דוד חיבור מילולי ורעיוני אל תפילת חנה,

רואים גם את מהות החיבור: שאלה ותשובה.

רואים תובנה: זו התוכנית של יהוה ששאול ימות ושדוד ימלוך.

אנו יודעים מדוע השאלה נכתבה, ויודעים איך גיבורים נופלים.

  1. (אור) נסכם את המידע המצטבר לנו משני הרמזים ביחס אל מטרת החקירה:

א. מטרת החקירה הייתה לחצוב מהכתב תובנה חדשה שנוכל להציב מול  המונח ספר הישר כדי להוכיח שזהו רמז לשיטת קריאה במסמך, אותו טמן הסופר המקראי עבור הקורא.

עשינו זאת עם הכלים שהיו בידיו של הסופר המקראי: המסמך המקראי ומחשבה ישרה.

השתמשנו בשלושה כללים שראינו בכתיבת הסופר.

שתי ההופעות פוענחו ללא עזרה חיצונית או מאוחרת לסופר המקראי.

בשתי ההופעות ראינו מילים שחוזרות על עצמן,

לשתי ההופעות מצאנו מקבילות ספרותיות.

בשני הדיונים הפקנו תובנות חדשות ומתבהרות לנו תשובות[5].

בנוסף לכך – כללי החקירה הוכיחו את עצמם.

הערות שוליים דף 18:

[1] כמו כן רואים את עבודת הסופר שמשתמש במילים הפוכות, הווה אומר, על פי ההיגיון את ה"קינה" צריכה להגיד האימא העקרה לשעבר שמוסרת את בנה לאימוץ. וליבו של הזוכה בכתר צריך להתפלל אל העתיד ולעלוץ.

[2] תחושות רגשיות חזקות מאוד ומעורבות של דוד ושל העם, לכן חשוב לשמור על חשיבה ישרה ולא רגשית.

[3] ספר שמואל הוא מסוגה בדיונית. (מטרת הכתיבה של ספר שמואל הוא הרמז ל"ספר הישר".)

[4] ספר שמואל א' פרק ט"ז פסוק י"ג.

[5] "איך נפלו וגו'" וכמו כן המושג "ספר הישר" מתחיל להתבהר.

19

 

ב. עד כאן רואים כי ניתן לחצוב מובן רחב יותר של המושג ספר הישר מהכתב בלבד.

מושג זה שחצבנו, יש לו ראיה ראשונית, כללים וצורה שנועדו למיין ולהבדיל בין מה שאדם טועה לחשוב על המסמך המקראי, לבין מה שהמסמך אומר באמת. קרי, לראות את הכתוב.

התקרבנו אל המסמך המקראי, עסקנו בו בצורה ישירה ללא מתווכים, וזו מטרתו של הסופר המקראי לקרב את האדם אל הכתוב עצמו.

ג. ובזמן שאדם קרוב[1] בקריאתו [2]את המסמך המקראי:

  1. הוא ייגש אל הרמז הראשון ביהושע ומיד יראה שהכתוב מדבר על שמיעת קול "יהוה" מפי איש כדבר המיוחד שארע באותו יום, ולא זה שהשמש נדם.

כדי להבין את כוונת הסופר במושג "שמש", הקורא יהיה צריך להשתמש בחשיבה ישרה (מובנת מאליה). ולכן, כדי להבדיל ולראות מהו דימוי ומהו לא, הוא צריך לקחת את רוח התקופה בחשבון.

ספר תורת משה נכתב בזמן שבני אדם החשיבו את השמש והירח לאלילי על. זו הייתה הסביבה הרוחנית באזור בו פעל הסופר המקראי. ולכן, הוא ודאי ידע שכל שימוש במושגים שמש או ירח יעורר הקשר אלוהי.

המופתים שעשה יהוה במצרים, ביקוע ים סוף והטבעת המצרים בו, או החצייה של מדבר סיני[3], הן משל סופרי/היסטורי למאבק עם האסופות[4] האליליות באזור.

מעמד הכניסה לארץ, הוא הוכחה של הסופר המקראי לניצחון [5]של אסופת יהוה על האסופה המצרית והאסופה האלילית מעבר לנהר[6]. והמונחים שמש וירח שנעצרו בשמיים מופיעים כאן כדימוי לאסופות המאמינות בהם.

(בפסוק י"ג) בפעם השלישית היכן שהשמש מוזכרת שוב, זה איננו דימוי, זו השמש הרגילה, והיא הייתה באמצע השמיים (צהרים) כשהקרב על האמורי הוכרע[7] ואת הירח לא רואים בצהריים – לכן הוא לא מוזכר שוב.

אז, השמש יידום והירח נעמד או לא? – בטח, אלוהי השמש המצרית נדמו ואלוהי עבר הנהר – הירח – עמד כשהאלוהות יהוה[8] דיבר מפי איש. אבל השמש בשמיים, הוא לא אץ לבוא כיום תמים, יהושע עלה אל המלחמה מהלילה, גודל השטח שבו נערך הקרב לא היה גדול[9], יהושע תקף בהפתעה כנראה עם אור ראשון, האמורי התחילו לברוח, הגיוני שעד הצהרים הקרב יוכרע[10].

לסיכום המקבילה הראשונה: יהושע אומר לאסופות המאמינים בשמש ובירח שהן תורות שאינן מתפתחות קרי, עומדות, והתורה של משה מתפתחת ומתקדמת ומראה שיש לה תכלית – האלוהים נמצא בתוך האדם עצמו. והינה ההוכחה – יהוה מדבר מפיו של יהושע.

הערות שוליים דף 19:

[1] הכנסת הממד האישי.

[2] ספר דברים פרק ד' פסוק ז': "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו כיהוה אלהינו בכל קראנו אליו".

[3] האל סין.

[4] אסכולות.

[5] רוחני/תאולוגי וכעת מעשי.

[6] מסופוטמיה: שומר/בבל/אשור וכו'.

[7] הקרב התחיל מוקדם בבוקר.

[8] אלוהות פנימית באדם, ולא כמו אלוהות חיצונית לאדם, כמו למשל – שמש או ירח.

[9] גבעון, מעלה חורן, עזקה.. כולם באותו אזור//תא שטח.

[10] ההפסד של האמורי היה מהיר, ספר יהושע פרק י' פסוק י"א: "ויהי בנסם מפני ישראל הם במורד בית חורן" קרי רצים/בורחים בירידה.

20

 

  1. בזמן שהאדם יתבונן מקרוב ברמז השני בספר שמואל, הוא ידע ששאול ויהונתן גיבורים אך, הם לא הגיבורים מהשאלה[1], מפני שדוד יודע כיצד שאול ויהונתן מתו – העמלקי אמר לו.

ולכן זו שאלה שאמורה לעודד את הקורא למחשבה ישרה.

בואו ונדגים כיצד רואה הסופר המקראי את הפסקה הראשונה שהוא כתב בקינת דוד, הסופר לא יסחף בעלילה וברגשות שהשירים מעוררים, אלא יאחז בזיכרון של הדברים שנכתבו קודם. הסופר יחקור את המשמעות המלאה של המילים שהוא בוחר לשבץ, וזאת כדי להכניס את הרובד הנוסף, את המסר הישר – זו איננה בחירת מילים גחמנית.

"ללמד בני יהודה קשת" (תלמדו מחנה – הסופר בחר לתאר את חנה כאישה קשת רוח שמואל א' פרק א' פסוק ט"ו. וזו ההופעה הראשונה של המילה בספר שמואל),

"הינה כתובה על ספר הישר" (עקרונות היושר הסופרי כאן בספר שמואל),

"הצבי ישראל" (אתם החכמים – צבי[2] היא חיה טהורה לאכילה, ומאכל הראש הוא "דעת". ובנוסף, ההוד וההדר, המהירות והדגש על החלק העליון – ראש, הם גורמים משותפים לחכמים ולצבי. ולכן צבי הוא דימוי לחכם),

"על במותיך" (על המקום הרם /נשגב שלך – משל לשכל/מחשבה עליונה. צירוף האותיות "ב.מ.ה" מופיע לראשונה אצל אברהם בברית בין הבתרים "במה אדע וגו'". קרי, מרחב מוגבה בו מופיעות תשובות),

"חלל" (פיגול[3] דימוי לריק/מת),

"איך נפלו גיבורים" (תבדקו בשירת חנה, הם נפלו על פי רצון האלוהים).

נרכז את הפסקה לצורה בה היא תופיע במחשבת הקורא הישר שעוקב אחרי הכתיבה של הסופר, ונקבל את צורת ספר הישר שעולה מהכתוב.

"ללמד בני יהודה קשת (תלמדו מחנה), הינה כתובה על ספר הישר (כאן בשמואל), הצבי ישראל (חכמים), על במותייך חלל (אתם טועים בנוגע ל) איך נפלו גיבורים".

כלומר, בדמיון (סיפורים במחשבת הקורא) דוד מקונן את מות שאול ויהונתן, אך על פי הכתוב (במציאות), דוד מנקה את עצמו ממות שאול ומצדיק את המהפך במלוכה. הוא עושה זאת על ידי הפניה של הקורא אל תפילת חנה שאומרת, שהמוות של שאול והעברת המלוכה (מהפך) הם רצונות של יהוה, כלומר, כנבואה שמתגשמת.

עד כאן הדיון בשני הקנים האלו.

הערות שוליים דף 20:

[1] זו למעשה הטעיה (רגשית) מכוונת ממש כמו ברמז הראשון של השמש בגבעון.

[2] ספר דברים פרק י"ב פסוק ט"ו ההופעה הראשונה של המילה "צבי" בספר תורת משה ושם הוא טהור לאכילה. ההופעה הראשונה של המילה "דעת" היא בסיפור גן העדן שעוסק באכילה.

[3] ויקרא פרק י"ט פסוק ז'/ח' – הפעם הראשונה שמופיע בספר תורת משה המילה "חלל" והיא במובן של חילול קודש יהוה על ידי "זבח שלמים" שלא נאכל תוך יומיים – ביום השלישי הוא פיגול.

21

 

נסכם את העבודה שעשינו עד כה:

לקחנו את מעמד הכניסה ואת ברית בין הבתרים שהם שני חלקים במקרא – כפתורים,

התבוננו עליהם במבט כללי – פרח,

ראינו שהם מכילים את אותם רעיונות ספרותיים – מחתה[1],

ראינו שהם מתחברים מילולית/סופרית – מלקחיים[2],

מזגנו את שני הכפתורים ואת שני הפרחים לדיון אחד – גביע,

ראינו את הקשר שצומח ביניהם – קנה,

כך גם באותה שיטה בדיוק, עיבדנו את קינת דוד (הרמז/ההופעה הנוספת של המושג ספר הישר) וגילינו שהמקבילה הספרותית והסופרית שלה היא תפילת חנה.

הווה אומר, קיימנו דיון על המקרא בתוך המקרא, שמתקדם כפתור ופרח (קריאה של הכתוב ופתיחתו), הזיכרון שעולה מהכתוב נתמך על ידי המחתה והמלקחיים (כתיבה ורעיונות משותפים), ונמזג אל הגביע. אל המסקנות העולות מהכתוב (הקנה שצמח) הוספנו את הממד האישי, וכתוצאה מהידוד/יחסי גומלין של הכתוב הישר עם הממד האישי של הקורא, קבלנו תובנות שזה דימוי של אור.

התרשים הבא הוא תרשים זרימה של הדיון שערכנו כאן בפרק ב' על פי ההתוויה של הסופר (ניתן להתאים כל מספר בתרשים אל מספר הפסקה בפרק).

הערות שוליים דף 21:

[1] "מקבילות ספרותיות".

[2] "מקבילות סופריות".

22

שני קנים של מנורת הזהב.

23

פרק ג

החיפוש אחרי המילה הישר בספר תורת משה.

עד כה השיטה שהפעלנו הוכיחה את עצמה, קיבלנו תשובות לשאלות הסופר, כמו כן קיבלנו הבנה מהיא משמעות צירוף המילים "ספר הישר", הבנו שצירוף המילים הזה ביהושע ובשמואל מצביע על שיטה לקריאה במסמך המקראי.

כעת עלינו להמשיך להשתמש בשיטה הזו לבחינת המסמך המקראי כדי לנסות ולראות אם היא עובדת בשאר המקומות במקרא, והאם ניתן להפיק בעזרתה דברים נוספים שאנו לא יודעים. אנו נצא אל הלא נודע עם אותם כלים ששימשו אותנו בהצלחה קודם; המסמך המקראי הנקי מפרושים, מחשבה ישרה והכללים שמצאנו.

מכיוון שצירוף המילים "ספר הישר" מופיע במקרא רק פעמיים. נבחר לבדוק את המילה "הישר", נתחיל עם הכלל הראשון (מוקדמות) ונחפש היכן לראשונה מופיעה המילה "הישר" בספר תורת משה.

היא מופיעה לראשונה ב:

ספר שמות פרק ט"ו:

מרה

[כב] ויסע משה את ישראל מים סוף וייצאו אל מדבר שור וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים

[כג] ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה

[כד] ויילונו העם על משה לאמור מה נשתה

[כה] ויצעק אל יהוה ויורהו יהוה עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם וילונו לו חוק ומשפט ושם ניסהו

[כו] ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלוהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו כל המחלה אשר שמתי במצריים לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך

המילה הישר הביאה אותנו לפרק ט"ו בשמות. שם העם מלין על המים המרים, שם הוא מנסה אותו (את העם/משה) ואומר שאם – תשמע לקול אלוהיך ותעשה את הישר בעיניו את כל המחלה שהוא שם במצריים – לא ישים עלייך.

זו ההופעה הראשונה של המילה הישר בספר תורת משה, ומנקודה זו צריך להמשיך.

בשלב הזה ידיעת המקרא ועבודת הסופר המקראי היא יתרון מפני שהסופר אומר לנו לאן להמשיך על ידי יצירת צירוף ייחודי של תכונות שקיים רק אצל דמות אחת.

אז מי במקרא קיבל את התואר ישר, הועמד בניסיון והוכה במחלה מצרית[1]?

נכון – איוב, הינה תרשים שמדגים את הקשר.

 

הערת שוליים דף 23:

[1] שחין.

 

24

עיניי הסופר המקראי בספר הישר.

כעת ומכאן בדרכנו אל ספר איוב, אנחנו לא בחיפוש אחרי המושג ספר הישר, אנחנו כבר בתוך המושג עצמו (כלומר, מספרים את הסיפור המקראי בצורה ישרה) מחפשים תשובות על מהותו. זאת מפני שעד כה ראינו כי חקירה שיטתית ועקבית, מניבה תובנות מהכתוב עצמו, מבלי להזדקק לתוספות על מה שנכתב.

ספר דברים פרק ד' פסוק ב': "לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו וגו'".

הערה:

ספר איוב מורכב מהרבה דימויים שמטבעם עלולים לתעתע ולסחוף את המחשבה, ולפי כך אנו נשתמש במשפט הראשון (הכלל הראשון – מוקדמות) של סיפור איוב, כדי ללמוד כל מה שצריך לדעת על איוב. נבין את דמותו, ומשם נדלג אל סוף המעשה כדי לראות מדוע הגענו לאיוב בכלל.

 

25

פרק ד

איוב ירא אלוהים

 

אחרית דבר: הסופר המקראי הנחה אותנו לספר איוב. כאשר נפעיל את הכללים על ספר איוב אנו נגלה שהסופר הביא אותנו לכאן, כדי להעביר לנו שיעור בטעות נפוצה ועקרונית בראיה, והסתיר עבורנו משפט מפתח להבנת החידה של ספר הישר.

פתיחה:

כשבודקים את הופעת המילה "הישר" בספר תורת משה נמצא שהיא מקושרת לעיניים. וספר איוב מספר על איש שראה את יהוה בעיניו, ועל הייסורים שהוא חווה בדרך לראיה.                                                                                                          

כאשר מתקרבים וקוראים את ספר איוב, רואים כי הסופר של איוב לקח בחשבון וחיבר את הסיפור של איוב אל הכתוב בספר תורת משה ובעיקר אל אברהם[1]. כלומר, הוא השתמש באותם גורמים ספרותיים כמו למשל:

מקומות – קדם, עוץ.

דמויות – אליפז התימני, שטן.

נושאים – העמדה בניסיון, משפט סדום (עפר ואפר[2]), עקדה[3] ועוד.

אנחנו נתרכז בתואר "ירא אלוהים", מפני שזהו שם משותף שהם קיבלו, איוב קיבל זאת מהסופר בתחילת הסיפור ואילו אברהם[4] קיבל את התואר "ירא אלוהים" בסיפור העקדה.

באזכורים אלו המושג "ירא אלוהים, מופיע בתור תאור רגשי, קרי, פחד מאלוהים. ברם, אנחנו נראה בהמשך את המהפך שאיוב עשה מיראה[5] – לראיה.

דבר נוסף שמושך את תשומת הלב אל התואר הנ"ל: עבור אברהם התואר "ירא אלוהים" משמש את המלאך כדי לדבר טוב באברהם, ואילו אצל איוב התואר "ירא אלוהים" משמש את השטן לדבר רע באיוב.

לסיכום:

הסופר המקראי בספר איוב השתמש במילים חוזרות רבות שלקוחות מסיפורי אברהם, כמו כן, הוא נתן לאיוב כינוי שהיה שמור רק לאברהם.

 

הערות שוליים דף 25:

[1] אבי הרואים.

[2] אם תחפשו את המילים "עפר ואפר", אתם תמצאו אותן בשלוש מקומות. פעם ראשונה כשאברהם מעיד על עצמו בפני האלוהים שהוא אברהם "עפר ואפר " (בראשית פרק י"ח פסוק כ"ז). אצל איוב נמצא את המושג פעמיים. בפעם הראשונה כשאיוב ממשיל את מצבו ל "עפר ואפר" (איוב פרק ל פסוק י"ט), ובפעם השנייה במילים האחרונות שהוא משמיע בספר (איוב פרק מ"ב פסוק ו').

[3] המצב אליו איוב הביא את עצמו, והשכלתנות בה הוא מצדיק את עצמו.

[4] בראשית פרק כ"ב פסוק י"ב: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה וגו'".

[5] אפשרות אחת פחד, שנייה זמן עתיד גוף שלישי, ראיה.

 

26

 

מבט כללי על ספר איוב:

איוב הוא איש מקדם[1] שנקלע למה שנראה כמו סוג של דיון (בירור) בין יהוה לבין השטן. לאורך הספר איוב סובל, ובסבלו הוא מתלונן על מצבו. הסבל מסתיים מזמן שיהוה עונה לו ואיוב שומע, רואה וגם מתנחם.

מקרא ספר איוב פרק א' פסוק א':

"איש היה בארץ עוץ איוב שמו והיה האיש ההוא תם וישר ירא אלוהים וסר מרע"

סיפורו של איוב מתחיל בהדגשת שמות תואר, כאילו הסופר מעודד אותנו לבחון מכאן ובהמשך את שמות התואר ביחס לעלילה. כי נראה שהעלילה מתפתחת בניגוד להבנה הטבעית של שכר ועונש הכרוכה בקבלת שמות תואר כאלו.

סיפור איוב ממשיך,

[ב] ויולדו לו שבעה בנים ושלוש בנות

[ג] ויהי מקנהו שבעת אלפי צאן ושלשת אלפי גמלים וחמש מאות צמד בקר וחמש מאות אתונות ועבדה רבה מאד ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם

[ד] והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו ושלחו וקראו לשלשת אחיתיהם לאכל ולשתות עמהם

[ה] ויהי כי הקיפו ימי המשתה וישלח איוב ויקדשם והשכים בבקר והעלה עלות מספר כלם כי אמר איוב, אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים

[ו] ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על יהוה ויבוא גם השטן בתוכם

[ז] ויאמר יהוה אל השטן מאין תבא ויען השטן את יהוה ויאמר משוט בארץ ומהתהלך בה

[ח] ויאמר יהוה אל השטן השמת לבך על עבדי איוב כי אין כמהו בארץ איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע

[ט] ויען השטן את יהוה ויאמר החנם ירא איוב אלהים

[י] הלא את (אתה) שכת בעדו ובעד ביתו ובעד כל אשר לו מסביב מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ

[יא] ואולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך

[יב] ויאמר יהוה אל השטן הנה כל אשר לו בידך רק אליו אל תשלח ידך ויצא השטן מעם פני יהוה"

צמצום הרעיון של תחילת סיפור איוב:

יהוה והשטן דנים ביניהם על איוב, השטן מתמקד במונח ירא אלוהים וטוען שאיוב ירא אלוהים (מפחד מאלוהים) כי משתלם לו. יהוה מקדם את העלילה ומאפשר לשטן להסיט אותו ולפגוע בכל אשר לאיוב כדי להוכיח את טענתו.

הדיון יגיע לידיי מיצוי אם איוב יברך [2]על פני יהוה.

 

הערות שוליים דף 26:

[1] בעברית המילה "קדם" משמשת לתאור מקום – מזרח (מסופוטמיה), וזמן עבר.

[2] ברכה היא הגבלה זו איננה קללה.

 

27

 

הסיפור ממשיך כך:

כל אשר לאיוב נפגע, רכושו וילדיו. ולמרות זאת איוב עדיין מחזיק בתמתו.

השטן טוען בפני יהוה שאין דבר יקר יותר לאיוב מהגוף שלו עצמו, ואז יהוה נותן לשטן רק את גופו של איוב, והשטן מכה את איוב בשחין רע. הרעים של איוב מגיעים לנוד [1]לו והם נכנסים לדיון מתמשך.

עד כאן סקרנו את חלקו הראשון של סיפור איוב במבט כללי. בואו נחזור ונרד לעומק המשפט הפותח את הספר.

ניקח את הפסוק הראשון של ספר איוב, נפרק ונבדוק מאילו סיפורי רקע[2] בספר תורת משה, לוקחו המילים שהרכיב הסופר כדי לתאר את האיש שקוראים לו איוב:

"איש היה/ בארץ עוץ (איוב שמו)/ והיה האיש ההוא/ תם/ וישר/ ירא אלוהים/ וסר מרע".

איש (היה) – איש היא מילה שמופיעה הרבה במקרא, ההופעה הראשונה היא בסיפור גן העדן והיא מתארת חלק מאדם[3].

עוץ[4] – המילה "עוץ" מופיעה אצל בני ארם בפעם הראשונה, ובפעם השנייה לאחר סיפור העקדה אצל אברהם, בפעם השלישית מופיעה גם דמותו של אליפז התימני (רע איוב) בפרק של תולדות עשו.

והיה האיש[5] – צרוף מילים לא טוב. הביטוי מופיע לראשונה בספר תורת משה בסיפור קורח, וגם שם יש תאור של תלונות (מלינים). בפעם השנייה עם התוצאות של סיפור קורח וגם שם העם מלין. בפעם השלישית בו מופיע הצרוף "והיה האיש", הינו בהקשר לנביא שקר.

תם[6] – את המילה "תם" אנחנו מוצאים בפעם הראשונה בסיפור אברהם ואבימלך מלך גרר, ושם היא הצהרה לניקיון לב וכפיים – של פלישתי. הווה אומר, המילה תם נסמכת ללב של פלישתי, לכן צריכה להישאל השאלה: האם איוב היה באמת נקי בלב? בסיפור רואים שהוא "חושד" בבניו שברכו את האלוהים בלבבם.

וישר[7] – פעם ראשונה מופיע בספר דברים בפרק ל"ב, ובו הכותב מבהיר היטב את דעתו – ה"צור" הוא צדיק וישר (לאו דווקא איוב). ובהמשך הפסוק, "שיחת לו – לא, בניו מומם – דור עיקש ופתלתל". ואכן איוב היה עקשן (היושרה שלו באה לידי ביטוי עם קבלת הטוב והרע).

ירא אלוהים – התואר הזה ניתן לראשונה לאברהם, אלא שצירוף אותיות זה "ירא אלוהים", מופיע לראשונה אצל אלוהים בבריאה ושם האלוהים מבדיל בין האור לחושך, כלומר, רואה את האור כי טוב. ברור שאיוב לא רואה רק את הטוב, לא בבניו ובטח לא בדרך בה הלך – מפני שהוא "סר מרע". והאם הוא היה באמת ירא אלוהים – השטן טוען שלא לחינם.

 

הערות שוליים דף 27:

[1] לנדנד בראשם וכמובן לנדוד אתו במחשבות. כלומר, לחשוב ביחד עם איוב.

[2] את משמעות המילים אנחנו יודעים כדוברי השפה, אולם מהו הרקע מהן הן שאובות?

[3] ספר בראשית פרק ב' פסוק כ"ג מופיע תאור המושג "איש" כאדם פחות "עצם" ועוד עזר כנגדו.

[4] ספר בראשית פרק י' פסוק כ"ג/ פרק כ"ב פסוק כ'/ פרק ל"ו פסוק כ"ח..

[5] ספר במדבר פרק ט"ז פסוק ז'/ פרק י"ז כ'/ ספר דברים פרק י"ח פסוק י"ט.

[6] ספר בראשית פרק כ' פסוק ה'.

[7] דברים פרק ל"ב פסוק ד': "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא".

 

28

 

סר מרע[1] – ביטוי שנמצא רק[2] בספר איוב, משמעו לזוז מהדרך כשחשים רע (המילה "סר" לבד מופיעה בפרק התגלות האלוהים אל משה במעמד הסנה([3]).

התרשים הבא מראה כיצד הרכיב ("ראיה בכוכבים") הסופר של ספר איוב את המשפט הפותח:

 

ניתוח ספר הישר את ספר איוב על פי המשפט הראשון

כעת, משעקבנו אחרי סיפורי הרקע מהם שאב הסופר את שמות התואר, אנו מוצאים שהם לא נעימים, דבר שמסביר את התפתחות העלילה עבור איוב.

בואו נסכם את הראיה המתגבשת מהפסוק, ונראה אם מתחילה להתבהר התשובה בכתוב, מדוע איוב סבל?

"איש", סיפור שקרה לאדם לא שלם,

ב"ארץ עוץ", חיבור למקרא הקדום ולתולדות עשו,

"והיה האיש ההוא", מתלונן וטועה,

הוא לכאורה היה "תם" ונקי כמו "פלישתי",

אולי הוא היה "ישר", אבל יותר במובן עקשן ולא במובן של יהוה שהוא צדיק וישר.

הוא היה "ירא אלוהים", אבל הוא סובל בגלל תכונה זו – מוזר..

והוא היה "סר מרע" במשמע זז מהדרך כאשר הוא היה שופט את מעשיו של האלוהים כלפיו בצורה רעה.

 

הערות שוליים דף 28:

[1] היה יכול הסופר לבחור במילה אחרת כגון "צדיק", הרי איוב חושב שהוא כך (פרק ל"ב פסוק א').

[2] "ישעיהו ומשלי" אומנם נמצאים בתנ"ך, אך הם אינם "סופר מקראי/ספר הישר".

[3] משה "סר" לראות ואילו איוב "סר" מרע. כלומר, אז איוב עדיין לא "ראה".

 

29

 

זה אכן מעורר שאלה שאיוב מתואר כ"ירא אלוהים" וסובל. אז בואו ונחזור אל הכתוב אולם הפעם ביתר תשומת לב אל מילותיו של השטן. האם שמתם לב כיצד הוא מאתגר את התואר שניתן לאיוב? הוא משתמש בו בצורה לא שגרתית. זה צירוף של שתי מילים היוצרות מושג אחד – "ירא אלוהים". השטן פירק את שם התואר לשתיים והכניס באמצע את שמו של איוב – ירא / איוב \ אלהים – זה איננו סגנון מליצי של הסופר, זו התשובה בצורה גלויה. והיא אומרת – שרק אם משתלם לו – איוב עובר באמצע: "החנם ירא / איוב \ אלהים"?

נבאר:

יתכן ואיוב היה מפחד מאלוהים (ירא אלוהים) אבל בדרכו הוא לא היה בוטח באלוהים. הוא היה מנווט ומנהל את יחסיו עם האלוהים על פי כדאיות/טוב ורע. זאת למרות שהאלוהים היה שומר עליו ועל משפחתו, מברך את מעשה ידיו ומקנהו פרץ. איוב היה מפחד מהאלוהים בלי הצדקה, ובגלל חשדות[1] הוא היה רואה רע [2]וסר מהדרך. ואם היה רואה משהו שמשתלם לו, הוא היה משנה כיוון בהליכתו ופונה אליו. כך הוא היה מזגזג בהליכתו בדרך האלוהים בגלל שיקולים אישיים. כלומר, איוב היה עסוק במאבק פנימי של "לשפוט" איזה צד טוב לו ואיזה צד רע לו[3] במקום להמשיך[4] ישר ולעבור באמצע. וזאת מדוע הסופר שם את הביטוי בפיו של השטן (במשמעות) – "אם איוב עובר באמצע רק כשמשתלם לו, האם הוא באמת ירא(ה) את האלוהים?

לסיכום: יראתו[5] של איוב לא העניקה לו מספיק בטחון באלוהים כדי להמשיך ישר. ולכן התנהגות איוב כפי שהיא נראית בכתוב, העלתה את האפשרות שאיוב הוא חלילה חשדן ותאוותן ("החינם וגו'") ורק מבחוץ זה נראה כמו יראת אלוהים. התנהגות כזו מעלה שאלה. ולכן יהוה והשטן ירדו לעומק נפשו של איוב כדי לברר זאת[6].

הדבר הבא שקורה בספר איוב הוא שאיוב ורעיו מעבדים את רגשותיהם בצורה מליצית, עד שאליהוא[7] אומר את דבריו, מדריך ונותן לאיוב מידע מעשי בתורת הראיה. שבעיקרון הוא להשתמש בחושים[8]. וזהו התקציר של ספר איוב עד לאחר נאום אליהוא. כעת נדלג אל המקום בו איוב סוף סוף רואה את יהוה.

אמרנו שני בני האדם היחידים שהמקרא קורא להם ירא אלוהים, הם אברהם ואיוב. לאברהם הוא קורא כך לאחר הראיה, ולאיוב הוא קורא כך טרם הראיה קרי מלשון פחד. זאת אומרת שעל איוב לעשות התקדמות בהבנה שלו מיראה לשון פחד אל יראה מלשון ראיה.

 

הערות שוליים דף 29:

[1] הוא היה חשדן, ספר איוב פרק א' פסוק י': "כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם וגו'".

[2] במקום להסתכל על הטוב, הוא פתח אפשרות לרע. כמו למשל היה יכול לראות את האיחוד המשפחתי כדבר טוב ובמקום זה הוא חשד בילדיו. זו הייתה צורת התנהגותו – "ככה יעשה איוב כל הימים".

[3] "סר מרע".

[4] כמו אברהם, ברית בין הבתרים היא שיעור על לעבור באמצע (התנור והלפיד עוברים באמצע). ואכן אברם יישם זאת בבטחון והמשיך ללכת ישר עם האלוהים, אפילו שהיה צריך למול את עצמו וביתו וגם לעקוד את בנו.

[5] חששנות היא פחד הנובע מרגש ואילו זהירות היא פחד שנובע משכל.

[6] כל סיפור איוב הוא דימוי לאשר עובר במחשבתו של איש, בדרכו להיות אדם. ומה שעובר בזמן שכזה בראשו של האיש, הוא הבדלה בין זיכרונות, מכאלו שמחוברים בצורה מלאה (אל: תחושות/רגשות/מחשבות), לכאלו שמחוברים חלקית. ההרגשה הטובה או לא, היא מדד לאיכות החיבור של הזיכרון, כדי להבין את מהותו, איוב בדק עם עצמו האם יש לו "זיכרונות" של מהותו בתור חשדן, תאוותן או שהוא באמת ממשיך בדרך הישרה של ירא אלוהים, שזה אומר: "הפחד הוא רק שלב בדרך לראיית האלוהים".

[7] החבר הרביעי – זה שלא מוזכר בהתחלה של ספר איוב (מקום טוב לדמות הסופר להיכנס לסיפור).

[8] לא לדבר – להקשיב, כיצד להסתכל ואיך זה נראה (ומרגיש).

 

30

 

כדי להתקדם ולראות/לשמוע את יהוה, עליו לעבור קשיים שהם תוצאות של ניסיון האדם לכפות את מחשבותיו על המציאות. המקרא קורא לזה עקדה אצל אברהם, ומשמעותם, קרי, ייסורים, אצל איוב.

אברהם בכוח אמונתו וידיעתו הלך עם בנו ועשה את ההתקדמות לרואה: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא יהוה יראה אשר יאמר היום בהר יהוה יראה"[1]. הסופר המקראי הכפיל את המילה יראה (פחד/ראיה). גם אצל איוב מיד לפני שיהוה מדבר אליו, אליהוא מסביר לו את המשמעות הכפולה של ראיה ויראה: "לכן יראוהו אנשים לא יראה כל חכמי לב".[2] ואכן העלילה מיד מקודמת ואיוב שומע ורואה.

מקרא ספר איוב פרק ל"ח:

[א]  ויען יהוה את איוב מנהסערה (מן הסערה) ויאמר

[ב]  מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת וגו'

הדבר הראשון שיהוה אומר לו: מי זה עושה חושך במחשבה עם מילים ותלונות (במלין). כלומר, איוב סוף סוף שתק ומחשבתו מתבהרת, הוא הרגיע את השפיטה שלו, השקיט את הדיבור הפנימי שלו בתוך ראשו שאומר לו מה טוב ומה רע, ומרגע שעשה זאת הוא היה יכול לשמוע את דברי יהוה. לאחר שיהוה מסיים את דבריו, איוב חותם את דבריו עם התובנות הבאות:

מקרא ספר איוב פרק מ"ב:

[א] ויען איוב את יהוה ויאמר

[ב]  ידעת (ידעתי) כי כל תוכל ולא יבצר ממך מזמה

[ג]  מי זה מעלים עצה בלי דעת לכן הגדתי ולא אבין נפלאות ממני ולא אדע

[ד]  שמע נא ואנכי אדבר אשאלך והודיעני

[ה]  לשמע אזן שמעתיך ועתה עיני ראתך

[ו]  על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר

איוב מוותר על ה"עקדה המחשבתית" שהוא עושה לעצמו: ([ג] "ולא אבין נפלאות ממני ולא אדע"[3]), הוא חוזר על מוטיב הראיה של שמואל: ([ה] "לשמוע אוזן שמעתיך ועתה עיני ראתך"[4]), וגם מתנחם על המשפט שהוא ערך: ([ו] "על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר"[5]).

סוף טוב הכל טוב. איוב מוחזר לקדמותו עם שיפורים, וסיפור איוב מסתיים עם מותו שבו הוא קיבל את התואר זקן כמו האבות.

 

הערות שוליים דף 30:

[1] בראשית פרק כ"ב פסוק י"ד.

[2] ספר איוב פרק ל"ז פסוק כ"ד.

[3] (משתחרר ממחשבותיו) מתמסר/נכנע ליהוה.

[4] בספר שמואל א' פרק ט' ט"ו: "ויהוה גלה את אזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמר וגו'" ומיד בפסוק י"ז: "ושמואל ראה את שאול וגו'".

[5] מואס ומתנחם על ראיית המציאות הקודמת שלו. קרי, לעשות משפט עם האלוהים בסגנון "עפר ואפר" (אברהם בסיפור סדום).

 

31

פרק ה

גילוי 12 האבנים והתהוות המנורה

עברנו את איוב, הלכנו ישר בנתיב שעליו הצביע הסופר המקראי, ועדיין נותרנו עם שאלות:

מדוע נשלחנו אל איוב?

מה רצה הסופר להראות לנו או ללמד אותנו בקשר לראיה[1]?

מה רצה הסופר ללמד אותנו עוד בקשר לספר הישר[2]?

אין לנו את התשובות, אם כך יתכן והחמצנו משהו, לכן נסכם את הדרך שעשינו עד כה:

  1. התחלנו לחפש את ספר הישר בגלל רמז שמצוי בספר יהושע. עקבנו אחרי הרמז ותוך כדי המעקב קיבלנו הבנה עמוקה יותר על הכתוב. כאשר התקרבנו אל הכתוב, ראינו שהסופר המקראי אומר לנו שהדבר המופלא היה אז – שיהוה דיבר מפי איש.
  2. המשכנו אל שמואל. גם שם הבנו תכונות נוספות של ספר הישר, וגם מצאנו תשובות והבנה רחבה יותר על האירועים. אבל האירועים האלו התחילו לפני הולדת שמואל, והסתיימו אחרי מותו. כלומר, דמות שמואל היא באמצע/העיקרית, והוא היה רואה כמו אלו שקדמו לו, והראיה שלו הייתה קודם בשמיעה.
  3. המשכנו לחקור בספר תורת משה אחר המילה "הישר". הגענו לספר שמות אל מרה, שם משה; א. אומר: לשמוע, לראות ושוב לשמוע[3] . ב. מורה לנו להמשיך לספר איוב. בספר איוב הפעלנו את השיטה של ספר הישר ודילגנו אל הסוף בו איוב רואה ומסתיימים ייסוריו. גם אצלו למדנו – קודם שומע ואחר כך רואה.

הדבר שעולה מהסיכום הוא; שרואים רעיון חוזר של שמיעה וראיה, ועל פי הכלל השני (מילים חוזרות) לא ניתן להתעלם מהרעיון החוזר. ולכן, בואו ונבדוק משפטים/פסוקים מנאום אליהוא[4] אל איוב, ונחפש בין דבריו פסוק שמשלב שמיעה וראיה. וכשנעשה זאת, אנחנו נמצא את הפסוק הבא[5]: "כי באחת ידבר אל ובשתיים לא ישורנה". שזה אומר, אחד מדבר אלייך ובשתיים לא יראה.

אנחנו נמצאים בחיפוש אחרי "ספר" ולכן כאשר מייחסים משפט כזה לקריאה בספר מקבלים: בקולו של הסופר נשמע כאילו זה סיפור אחד, אולם – מבחינת כתיבה/עבודה סופרית זו שניתן לראות – אלו שני סיפורים/משפטים. קרי, שתי נקודות מבט, שנשמעות כמו דיבור אחד; "באחת ידבר אל (מדובר בסיפור אחד) ובשתיים לא ישורנה (אולם לא ניתן לראות זאת בזמן שמסתכלים/בשתי העיניים).

אבל, זו עדיין לא תובנה חדשה על ספר הישר ולכן, זו כנראה הדרכה נוספת מאת אליהוא שנזדקק לה.

 

הערות שוליים דף 31:

[1] אנחנו כאן בספר שעוסק בראיה – ספר איוב.

[2] הגענו לכאן אחרי שהלכנו אחרי העקבות שהותיר עבורנו הסופר המקראי.

[3] "ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו וגו'"

[4] אנו בודקים את נאום אליהוא כי הוא המדריך שלימד את איוב לראות, וגם אנחנו רוצים לראות את ספר הישר.

[5] ספר איוב פרק ל"ג פסוק י"ד. (זה הפסוק המאוזן והישר היחידי שמשלב דיבור/פה אחד ושתי עיניים).

32

 

ובכן, לא נותר לנו דבר נוסף ללמוד, ואנו שלמים, כי עשינו הכל בצורה ישרה. לכן, על פי הכלל השלישי אנו צריכים להפיק הבנה חדשה/נוספת מהכתוב, ולראות את תשובת הסופר לגבי מהות "ספר הישר", ואולי גם לקבל אישור לדרך שעשינו; כי נראה שהגענו אל סוף הדרך.

אז בואו וניישם את הכלל הראשון "מוקדמות", ונחזור אל תחילת הדרך בספר יהושע, היכן שנמצאת ההופעה הראשונה של המושג "ספר הישר". ושם יהיה עלינו לקרא שוב את הפסקה אבל, הפעם בעזרת הידע והכלים החדשים שיש ברשותנו:

מספר בראשית (ברית בין הבתרים) למדנו; שאברהם ביתר (חילק לשניים), ומספר יהושע ושמואל למדנו; שצריך להתקרב אל הכתוב כדי לשמוע את קולו של הסופר המקראי.

בספר איוב למדנו מהמושג "ירא אלוהים"; שהאלוהים הבדיל ומאליהוא למדנו; שיש דיבור אחד שלא ניתן לראות בשניים.

הנה הפסקה מיהושע:

מקרא:

[יב] "אז ידבר יהושע ליהוה ביום תת יהוה את האמרי לפני בני ישראל (ויאמר לעיני ישראל) שמש בגבעון דום וירח, בעמק אילון

[יג] וידם השמש וירח עמד עד יקם גוי איביו (הלא היא כתובה על ספר הישר) ויעמד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים

[יד] ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו (לשמע יהוה בקול איש) כי יהוה נלחם לישראל"

 

רגע הארה, בו הידע שהאדם רכש (זיכרון) והמודעות העצמית (הווה) מתחברים[1]:

הסופר המקראי לקח אותנו לטיול בין דפי המקרא. בדרך למדנו וצברנו ידע[2]. חלק מהידע שרכשנו מופיע ומשתקף בפסקה של יהושע, וחלק מהמידע שמצוי בפסקה; לא.

כלומר, כשהתבוננו על פסקה זו בתחילה חשבנו שראינו "מציאות קסומה". אולם כעת, כשאנו מביטים שנית בעיניים למודות על הפסקה, אנו רואים; קטע ספרותי המורכב מחלק שמתאר מציאות שהתרחשה, קרי, את האירוע/מעמד/היסטוריה. וחלק נוסף המתאר דברים עלומים, שלא הובא עליהם שום מידע מהכתוב.

(אם כך, על פי הכלל השני), הרעיון החוזר במה שלמדנו הוא; שצריך להבדיל/לבתר, ולכן עלינו לעשות כדוגמת התורה ואברהם ולקבל את עצת אליהוא המדריך. אנו נבדיל ונחלק את הפסקה ונציב אותה על שתי עמודות. עלינו לבחור בחלוקה שאנחנו יכולים להיות ישרים איתה, עם הסופר והכתוב. כלומר, עלינו להכניס את הממד האישי[3] לסיפור, והממד האישי האמיתי שלנו הוא; מה שאנחנו יודעים עד כה. ולכן,. ולכן העמודות תהיינה: יודעים ולא יודעים[4]

 

הערות שוליים דף 32:

[1] ההארה מתרחשת ברגע שהאדם נכנע ומוותר על הרציונליזציה שהוא עושה למציאות, כלומר, הוא מודע לזה שהוא באמת איננו יודע כלום, ברגע כזה, המידע האמיתי שנמצא אצלו בזיכרון עולה ומאיר.

[2] בטוח שהסופר יודע איזה מידע הוא הכניס לספר ולכן הוא יודע מה אנחנו יודעים או לא יודעים מדבריו.

[3] אם ננסה לחפש נקודת חלוקה חיצונית – לא יהיה לדבר סוף, כמו למשל; חלוקה על בסיס הופעות/ספרים, על בסיס תקופות, רעיונות, שיעורים דמויות וכן הלאה.

[4] רואים את ההבנה מהכתוב/לא רואים את ההבנה מהכתוב.

 

33

 

הטבלה של משה דמות הסופר המקראי.

בעמודה של המילים שאנו לא יודעים נשארו המילים הבאות:

"ויאמר לעיני ישראל" – אנחנו לא יודעים מה זה ויאמר לעיני ישראל, האם הוא דיבר אל העיניים שלהם?

"הלא היא כתובה על ספר הישר" – מה כתוב שם? אנחנו עדיין לא שלמים עם תוכן המושג והמהות שלו.

"לשמע יהוה בקול איש" – לא יודעים מה זה אומר.

הדבר הטוב הוא, שהמילים האלו מסתדרות על פי הנוסחה של משה: דיבור/שמיעה, ראיה, שמיעה, שראינו במרה.

כדי לראות את השיטה של יהושע, צריך לחבר קו ישר אל המקבילה הספרותית שלו, זו המתאימה לדבר שעשינו כאן. קרי, לבקע את הכתוב כמו משה בים סוף. אי לכך המקבילה של יהושע תהייה המעבר בירדן.

כשיהושע "חצה" את הירדן[1] הוא עשה זאת בעזרת ארון הברית וכניסה אל המים[2]. ברגע שרגלי הכוהנים מחזיקי ארון הברית נגעו במי הירדן, המים התאספו ונעמדו כנד. כאשר העם סיימו לעבור, יהושע הקים 12 אבנים[3] בירדן תחת רגלי הכוהנים. האבנים נמצאות שם עד עצם היום הזה.

 

הערות שוליים דף 33:

[1] הוא למעשה עצר את הירדן.

[2] ארון הברית מעולם לא נגע במיי הירדן – רק הרגליים של הכוהנים.

[3] יהושע פרק ד' פסוק ט'.

 

34

 

המעבר של יהושע משרת משה

ניתוח הכתוב על פי נוסחת משה ("ביקוע המים" דימוי לחציה של הכתוב), וניתוח הכתוב על פי נוסחת של יהושע ("עצירת הירדן" דימוי לידע שעוצר רגש) מגלה את אותו המשפט. אבנים הן דימוי למילים בשפת הסופר המקראי. לכן אפשר להוריד את "הלא" מהמשפט, מפני שכעת אנחנו יודעים שזה כן כתוב. והדבר שכן כתוב כאן הוא תובנה חדשה בצורה של 12 מילים שמבארות את מהות המושג "ספר הישר":

"ויאמר לעיני ישראל היא כתובה על ספר הישר לשמע יהוה בקול איש"

אלו האבנים שציווה משה[1] ושהציב יהושע[2]. מטרת המסע[3] הייתה לגלות ולראות את 12 האבנים ואכן הן נמצאות כאן עד עצם היום הזה.

כתיבה היא צורת הדיבור של הסופר אל עיניי הקורא כלומר, "ויאמר לעיני ישראל" הוא דימוי לראיית דבר כתוב – קריאה[4]. "היא כתובה על ספר הישר" זה דימוי לכתיבה בצורה ישרה – על פי שיטה וכללים ישרים. "לשמוע יהוה בקול איש" – התוצאה לכך.

כלומר, ספר הישר משמיע את דברי יהוה.

 

הערות שוליים דף 34:

[1] ספר דברים פרק כ"ז: "[ב] והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד [ג] וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר יהוה אלהי אבתיך לך".

[2] כלומר, האבנים שמצווה משה הם הוראת עריכה, ומכיוון שספר יהושע (דימוי לנהר הירדן) עדיין קיים הרי הם נמצאות שם עד עצם היום הזה.

[3] כל הסיפור עם השמש והירח הוא הסטה רגשית שאותה מבצע הקורא לעצמו בעצמו. ברור לגמרי שכדור הארץ לא חדל מסיבובו, והסופר המקראי ידע זאת בשעה שהוא בסך הכל הסתיר משפט בתוך משפט. זאת כדי להראות כיצד ניהול מחשבתי נכון, פותר את הבעיה שיצר הניהול הרגשי.

[4] קריאה היא שמיעת הסופר בקול הפנימי.

 

35

 

וזה נכון גם אם מיישמים זאת על ספר תורת משה; אם תקראו את ספר תורת משה על פי הכללים של ספר הישר – תשמעו (בליבכם) את דבריו של יהוה.

כעת, משהפקנו תובנה וקיבלנו את האישור של הסופר המקראי, בואו ונראה את הדרך בה הלכנו, ונבין מדוע חלק זה של ספר הישר הוא דימוי למנורת הזהב.

התחלנו במציאת קשר בין מעמד הכניסה לארץ ובין ברית בין הבתרים. המשכנו למצוא את הקשר בין קינת דוד לתפילת חנה, זאת עשינו על ידי מעקב אחרי המונח ספר הישר. המשכנו במעקב אחרי הופעת המילה הישר בספר תורת משה, ושם היא מופיעה לראשונה במרה שהובילה אותנו לספר איוב. סופר איוב יצר מקבילות רבות לסיפור אברהם, ולכן בדקנו מהו החיבור הסופרי בין איוב לאברהם, ראינו (בין יתר הדברים) שהם מחוברים בתואר ירא אלוהים.

בדרך הישרה שעשינו לאורך המקרא, למדנו על אופן החשיבה והכתיבה של הסופר המקראי. אולם לימוד זה ללא הכנסת הממד האישי שלנו – האמת/העדות שלנו מעצמנו ועל עצמנו – לא הוביל לאף מקום. כאשר היינו ישרים ובדקנו מה אנו יודעים ומה לא יודעים, נתגלו לנו 12 האבנים.

הינה תרשים זרימה של הדרך שעשינו במקרא, והוא בדיוק נראה כמו שירטוט של מנורה שסופר היה עושה.

מנורת הזהב של ארון הברית

בין יתר הדברים שאנחנו לוקחים לחלק הבא של הספר, יהיה מה שלמדנו על הראיה, ושניתן להבדיל/לבקע את מה שמופיע בשדה הראיה. כמו אברם בברית בין הבתרים וכמו משה בים סוף. ויהושע מוסיף ומראה שניתן לעצור את הרגשות/מחשבות שמורידות (ירדן) כדי לראות את מה שנשאר, ולהיכנס אל הארץ המובטחת.

שעורים אלו יהיו חשובים בשלב הבא שהוא היישום של שיטת ההגעה אל המצב היחידני

הנגלה מבין השניות/דו צדדיות[1].

 

הערת שוליים דף 35:

[1] דואליות (הסתכלות על תהליך מבחוץ).

36

סיכום החלק הראשון:

מי שהבין את השיטה של המנורה ואת הדרך אל 12 האבנים הוא "רואה" (אחד שעיניו פקוחות אל הכתוב), ולכן הוא יהיה מוכן לחלק הבא. ומי שלא הבין את הדרך ופרש, צריך לבדוק את עצמו. ומי שלא הבין אולם לא פרש, נמצא מעט יותר קדימה. כל זאת מפני שראינו כי חוסר הידיעה הוא שהוביל לראיית האבנים.

"אלוהים" ברא (גם) את האדם, כל שעליו לעשות הוא לחפש את האלוהים אצל עצמו בפנים והוא ימצא. כמו יהושע בן נון שהצליח ליישם את התורה של משה. הוא הראה זאת במעמד הכניסה לארץ המובטחת: "ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע יהוה בקול איש" – יהוה נמצא אצלו בפנים, והוא זה שדיבר מפיו של האיש יהושע. עד אז האלוהים היה מדבר אל בני האדם (מבחוץ).

הצעד הראשון ליישם את תורת משה הוא לקרוא בכתוב המקראי על פי ההנחיות של הסופר המקראי. זאת מכיוון שאם יעשה כך, יוכל הקורא לשמוע את דברי הסופר ולהיות מודע ולאמן את יכולת החשיבה שלו.

הצעד השני[1] הוא להמשיך בביטחון עם דברי הכתוב כפי שהם נשמעים מהסופר עצמו, ולוותר על העקדה/כפיה מחשבתית שהאדם עושה למציאות כפי שהוא רואה אותה מתממשת מול עיניו. כלומר, לחשוב על דברי הסופר, ולעמת אותם בלי חשש עם; כלל הכתוב, ועם האמת הפנימית של הקורא.

לסיכום: הצעד הראשון הוא; לקרוא נכון. הצעד השני הוא; להתמודד עם מה שעולה מהקריאה הנכונה בעזרת חשיבה ישרה והמסמך המקראי בלבד.

דבר נוסף, מכיוון שטענת הסופר המקראי היא שספר תורת משה הוא פיתוח של תורת האבות (אברם), הוא כתב והשתמש בעקרונות הלקוחים מצורת חשיבה של ראיה בכוכבים.

נבאר:

ראיה בכוכבים היא התבוננות בשמיים, מעקב אחרי מסלול של כוכב לכת (משתנה) על רקע הבתים (קבוצות כוכבים קבועות) ביחס לאירועים על כדור הארץ, וכך ניתן לנבא.

ספר הישר הוא התבוננות בספר תורת משה, מעקב אחרי מסלול של מילה (משתנה) על רקע הסיפורים (קבוע) ביחס לכתוב בו אנו עוסקים, וכך ניתן לראות.

עד כאן זו הייתה תמונת המנורה השלישית[2], מה היא דרך המנורה הראשונה[3]?

 

הערות שוליים דף 36:

[1] אלו השיעורים שלמדנו אצל איוב, לוותר על הרציונליזציה ולהתקדם בביטחון. כלומר, לאהוב ולא לפחד מהכתוב/יהוה.

[2] שמכילה גם את ספר תורת משה, ספר שמואל וספר איוב.

[3] כיצד למדו לראות בתורה לפני שנכתב ספר שמואל וספר איוב?

 

37

פרק ו

תקציר[1] המנורה הראשונה[2]

עד לפני זמנו של שמואל, אדם היה קורא בספר יהושע ומגיע אל מעמד הכניסה לארץ המובטחת, ושם הוא היה מופנה אל "ספר הישר". הגיון ממוצע ויושר בסיסי הינם מספיקים[3] כדי להבין שברית בין הבתרים היא המקבילה הספרותית של מעמד הכניסה לארץ, ולכן הוא היה חוזר (כפי שאנו חזרנו) אל ברית בין הבתרים כדי לראות את הביתור/חלוקה לשניים. שם הייתה צריכה להתעורר הסקרנות בקשר למילה ציפור[4] ולכן צריך היה לעקוב אחרי המילה ציפור[5]:

(גביע משוקד 1) ספר ויקרא פרק י"ד[6]:

[ז] ושלח את הצפר החיה על פני השדה

[נג] ושלח את הצפר החיה אל מחוץ לעיר

 (גביע משוקד 2) ספר במדבר פרק כ"ב[7]:

[ה] וישלח מלאכים אל בלעם בן בער פתורה אשר על הנהר[8]

[יא] הנה העם היצא ממצרים ויכס את עין הארץ[9]

(גביע משוקד 3) ספר במדבר פרק כ"ג:

[י] מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל תמת נפשי מות ישרים[10]

[כז] ויאמר בלק אל בלעם לכה נא אקחך אל מקום אחר אולי יישר בעיני האלהים וקבתו לי משם[11]

 

הערות שוליים דף 37:

[1] עיקר הדיון בתקציר יתרחש בהערות השוליים.

[2] זו למעשה המנורה של ספר תורת משה/ספר הישר על פי הסופר/עורך המקראי. קרי, "יהושע בן נון". הדיון שערכנו עם הקנים של איוב ושל קינת דוד, רק מדגימים את הקווים הישרים, ואת היכולת לראות קשרים, הם לא הדרך. הדרך/הנוסחה – נמצאת רק בספר תורת משה.

[3] אז היו הרבה פחות פרושים/סטיות מהדברים הכתובים.

[4] בעקבות ניסוח הכתוב קרי: האלוהים ביקש "תור וגוזל" ואילו אברם הביא "ציפור". שנית הכתוב מודיע במפורש שאברם לא בתר את הציפור (בתרים). כמו כן, עבורו לא היה "רמז" נוסף בשמואל (שעדיין לא נכתב) ולכן הוא היה מוכרח להישאר בכתוב ועם הציפור.

[5] צריך לשים לב לצורת הכתיבה של הסופר את המילה שאנו מחפשים "צפר" (כתיב חסר).

[6] עוסק בעיקר בהפרדה ושימוש בשני ציפורים, אחת חיה ואחת מתה/שחוטה. השימוש בציפור החיה הוא לשלוח אותה שזה במקבילה לשחרר את המחשבה.

[7] במדבר פרק כ"ב פסוק י': "ויאמר בלעם אל האלהים בלק בן צפר מלך מואב שלח אלי".

[8] "פתורה" מלשון לפתור את החידה שנמצאת על הנהר (עצירת זרימת מי הירדן וגילוי 12 האבנים).

[9] שוב, כמו שלמדנו אצל אליהוא להסתכל על החידה בעין אחת.

[10] רמז ישן לספירת המילים בחידה, מספר האבנים שהותיר יהושע הן בערך רבע מהמילים בפסקת החידה (במסמך המצוי בידנו כיום 58 מילים אולם המסמך הקודם היה כתוב באותיות אחרות – כתב עברי עתיק. ולכן יתכן שחלק מהמילים היו מחוברות לכדי ביטוי אחד כגון: "בני ישראל" וכו'). ועוד רמז למילה "ישר" כאשר הסופר כותב "ישרים". הערה: "תמת נפשי" זו ההרגשה של מוות בזמן שאדם לומד משהו חדש שמשנה אותו.

[11] לקוב – לחורר/לנקב והמילים ישר בעיני האל גם הן רמז לפתרון.

 

38

 

 (גביע משוקד 4) ספר במדבר פרק כ"ד:

[ג] וישא משלו ויאמר נאם בלעם בנו בער ונאם הגבר שתם העין[1]

[ד] נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים[2]

עם הבנה זו שרכש[3] היה צריך לגלות את שתים עשרה המילים שנמצאות בספר יהושע, היכן שהוא התחיל, ממש כמו שאנו עשינו. וזו דרך המנורה הראשונה של משה. אנחנו עברנו את המסע דרך ספר איוב שהוכנס למקרא כסוג של תיקון ל"רמז" השני בשמואל[4] ואשר מתאים לזמננו.

 

הערות שוליים דף 38:

[1] ראיה "עין אחת", "באחת ידבר אל ובשתיים לא ישורנה".

[2] אחד שרואה ואחד שלא רואה (נפל).

[3] צריך להבין כי ההתגלות מתרחשת באופן טבעי לאחר הכלת כמות של מיידע. כלומר, המוח לבדו ובאופן טבעי מייצר את התבנית/הבנה, כל שעל האדם לעשות הוא להכניס מידע בצורה ישרה.

[4] רמז שהכשיל את הנביאים מאז שמואל. וזו הסיבה שאחרי שמואל כבר לא קראו להם "רואים" יותר אלא רק נביאים.

 

39

פרק ז

שאלות ותשובות חלק ראשון:

  1. היכן מצויה עבודת הסופר המקראי הנדרשת כדי לראות את המנורה ואת הארון?

– עבודת הסופר המקראי הטהורה קיימת רק בספר תורת משה ונמצאת גם בספר יהושע[1], אולם כאן אנו עסקנו גם בספר שמואל ובספר איוב שנכתבו כדי לסייע לדורות שהתרחקו להתקרב בחזרה אל התורה (ספר תורת משה).

  1. מה דעת הסופר המקראי על עבודות הכתיבה שנעשו לאחר כתיבת ספר תורת משה?

– אין בהם צורך להיוודעות והכלת הרעיון האלוהי.

  1. מהיא הדרך להכלת הרעיון האלוהי?

– ראשית "האלוהים" כבר מוכלים באדם, זו שאלה של מודעות. מבחינה מעשית של פעולות זה לדמיין את המחשבות, ולהביט דרכן ישר[2] עד שמגיעים למחשבה (זיכרון) של מהות ה"אלוהים" ומנסים לפוגג גם אותה. אם מצליחים זה לא יהוה.

  1. מיהו רואה?

– זה שעיניו פקוחות, כלומר, רואה את דברי הסופר מהכתוב עצמו.

  1. מדוע משה ציווה להקים אבנים?

– כדי לבאר את הכוונה הישרה של ספר תורת משה. על ידי זה שהן תשמשנה יסוד לספר הישר. הוא הרי ידע שהעם יסטה מהדרך אחרי מותו. ויהושע מרחיב: כדי שבעתיד בני ישראל ידעו כי עדיין אל חי בקרבם[3] ושאר העמים יבינו מדוע בני ישראל נשאו את הספר בזמן עד כה[4].

  1. מדוע יהושע מקים פעמיים את 12 אבנים?

– מפני שהן מופיעות פעמיים, פעם אחת בספר יהושע ופעם בספר הישר, כלומר, דמות הסופר המקראי "יהושע בן נון" היא דמותו של עורך ספר תורת משה והוא זה שסלל בה את הדרך לאבנים (של המנורה הראשונה). שאר הסופרים אחריו עקבו אחרי עבודתו.

  1. כיצד יהושע כתב את תורת משה על 12 האבנים?

– הוא שיבץ ושיפץ את המילים בספר תורת משה בצורה שמובילה אל סיפור הכניסה. בסיפור הכניסה הוא לקח את המשפט ("12 האבנים") פירק אותו והכניס אותו לעוד משפט, התוצאה הייתה להציב בפני הקורא שתי אפשרויות; להתגבר על הרגשות או להיכנע להם, מי שהצליח להתגבר על הרגשות שלו – פענח, קרי, נכנס לארץ המובטחת.

הערות שוליים דף 39:

[1] הסופר מכנה בעצמו את ספר יהושע כמי הירדן, כלומר, נמצאים בירידה ביחס לספר תורת משה.

[2] חשיבה ישרה, ריכוז והתמקדות, יוסבר בפירוט בחלק השני של הספר בעדות.

[3] יהושע פרק ג' פסוק י': "ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם.

[4] יהושע פרק ד' פסוק כ"ד: "למען דעת כל עמי הארץ את יד יהוה כי חזקה היא למען יראתם את יהוה אלהיכם כל הימים".

 

40

חלק שני – הארון

סדר הופעה:

הקדמה.

פתח דבר

פתיח (זיכרון).

מעשה הארון.

התבנית.

ארון,

ספר תורת משה,

אדם,

ההגבלה, עדות עשרת הדברים.

תקציר העדות

עדות.

ביאור דרך האבות בספר תורת משה.

דמיון מודרך.

בראשית.

לחת אבן.

סיכום העדות.

אחרית דבר.

נספח שאלות ותשובות הארון

סיכומים

 

41

הקדמה – ארון

חלק זה נקרא הארון והוא עצמו מחולק לשני חלקים.

החלק הראשון הוא חלק שעוסק ישירות בדברי הסופר המקראי, כפי שהם מופיעים בספר תורת משה[1] במעשה הארון. והחלק השני מבאר את המטרה של ספר תורת משה.

בחלק הראשון, ננתח את הכתוב בפסקה הראשונה בה מופיע הארון, כדי להבין את מהותו והיכן הוא נמצא.

את הפעולה של ניתוח הכתוב, נבצע על ידי השוואה בין הדימויים[2] שבהם מתאר הסופר את חלקי הארון, לבין החלוקה המקורית של ספר תורת משה.

השוואה תראה כי; 1. תיאור הארון הוא תיאור התבנית (שלד ספרותי) של ספר תורת משה. 2. הארון וספר תורת משה חולקים תבנית משותפת עם תבנית האדם (על פניו כל אחד יכול לראות את המכנה המשותף; שלושתם מכילים את הרעיון האלוהי, והם שלושתם כלים שנועדו למפגש עם יהוה).

החלק הראשון איננו פתוח מייד להבנה של כולם מפני שחלק זה דורש מהקורא:

  1. לוותר על התמונה של ארון מעץ מצופה זהב, שנמצאת אצלו בדמיון – דבר זה דורש מאבק מחשבתי ונפשי.
  2. להבין כי; תיאור הארון הוא למעשה התיאור של תבנית מחשבת האדם[3] – דבר זה מצריך גם מודעות עצמית, וגם את היכולת לראות את ספר תורת משה כיחידה אחת[4]. הווה אומר, הארון הוא דימוי ספרותי לספר תורת משה, שהיא עצמה, כתובה בתבנית המחשבה של האדם[5].

כדי להבין את החלק הראשון, הקורא יידרש להפנות את הקשב שלו אל עצמו.

ומכיוון שהאדם הקורא יידרש להפנות את הקשב שלו אל עצמו, עליו לעשות זאת בצורה הנכונה[6]. ולשם כך נכתב החלק השני של הארון שנקרא "עדות".

בעדות, יש צורך בריכוז ובתרגול ואין צורך בידע מוקדם, מאמץ מחשבתי או נפשי. זה חלק שפתוח לכולם. חלק זה מלמד את השיטה של האבות, כיצד להפנות את הקשב אל האדם פנימה[7] עד שמגיעים אל המצב האחד (הסינגולרי) שנקרא "יהוה".

לסיכום:

קודם עסקנו מעט בנושא ראיה של המסמך המקראי וראינו את המנורה, בחלק זה נעשה זאת שוב אבל הפעם כדי לראות את הארון. ולהצליח לראות את הארון; זה להצליח לראות את מהות האדם.

אנו נפתח בדימוי של הארון שהוא דימוי לספר תורת משה ולאדם. ונסיים בעדות על הדרך בה השתמשו האבות כדי להגיע אל מצב המודעות "יהוה" (יחידני/סינגולרי).

הערות שוליים דף 41:

[1] ספר שמות החל מפרק כ"ד פסוק י"ב ועד פרק כ"ה פסוק כ"ב כולל.

[2] הדימויים הם הכיסויים שעל הארון. כלומר, הארון מכוסה (ספר במדבר פרק ד').

[3] "מטא קוגניציה".

[4] בעלת רעיון אחד. כל ספר תורת משה אמור להסתכם במילה אחת שמתארת רעיון אחד. המילה היא יהוה והרעיון הוא קיום/שמירת חוקי החיים (בריאה).

[5] דימוי בתוך דימוי.

[6] שני הצדדים של הצורה הנכונה הם; לא להזיק מחד, ומאידך, להועיל.

[7] בוננות.

42

פתח דבר

ספר תורת משה הוא ספר על החוויה השכלית של האדם ואי לכך שיטתי.

חיי האדם מתחילים בנקודה אחת (סינגולרית), אירוע זה מתרחש כאשר זרע וביצית נפגשים ומתמזגים. זו חוויה מכוננת ובסיסית להתהוות האדם. מכיוון שכך, חוויה זו יכולה להיות נחוות בצורה מודעת ושכלית בהווה.

כאשר אדם מנסה לשחזר את החוויה הזו במחשבתו, שזה אומר, מתרכז[1] ומנסה להיזכר[2], הוא למעשה יוצר קשרים וחיבורים עצביים חדשים במוחו. כלומר, בכל פעם שאדם מתרכז ונזכר הוא מגדיל את עוצמת החשיבה שלו.

מטרת ספר תורת משה היא להדריך את האדם כיצד להגדיל את עוצמת החשיבה שלו עד שהיא תהייה מסוגלת להגיע אל המודעות[3] של נקודה אחת[4], נקודה אחת זו נקראת "יהוה[5]"

הגעה של המודעות אל "יהוה" בורא אדם חדש.

חלק זה של ספר הישר מדגים[6] את הדרך להגיע לחוויית הבריאה הזו.

אנו נפתח בדימוי של הארון שהוא דימוי לספר תורת משה ולאדם. ונסיים בעדות על הדרך בה השתמשו האבות כדי להגיע אל מצב המודעות "יהוה" (יחידני/סינגולרי).

הערות שוליים דף 42:

[1] מחבר במחשבתו אירועים בינם לבין עצמם ובינם לבין אירועים אחרים.

[2] לחבר במודע את מכלול האירועים אל זמן הווה.

[3] מודעות היא עיבוד של המציאות, כלומר, ככל שאדם מתרכז וניזכר בעובדות המודעות שלו תגדל ולהיפך.

[4] דימוי לאותה נקודה שממנה הוא נוצר.

[5] ספר דברים פרק ו' פסוק ז': "יהוה אלהינו יהוה אחד".

[6] ההדגמה היא גם בכתיבה וגם ביכולת הבנה של הדברים הכתובים. כלומר, אם האדם מצליח לקרא ולהפנים, הרי השינוי הוא עשה את הצעד הראשון לשינוי המודעות.

 

43

פתיח

ספר תורת משה מדבר מתוך הנקודה האחת והוא מראה לאדם את השיטה כיצד להגיע אליה במודע.

שיטה זו מוכחת בעדות הסופר, עדות זו יכולה להבחן על ידי הקורא.

ולשם ההגעה אל הנקודה ולשם הבחינה שלה; כתב הסופר המקראי ספר בתבנית ארון פלאי.

 44

מעשה הארון מתחיל בספר שמות פרק כ"ד:

מקרא:

[יב] ויאמר יהוה אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם [יג] ויקם משה ויהושע משרתו ויעל משה אל הר האלהים [יד] ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אלהם  [טו] ויעל משה אל ההר ויכס הענן את ההר [טז] וישכן כבוד יהוה על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן [יז] ומראה כבוד יהוה כאש אכלת בראש ההר לעיני בני ישראל [יח] ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה

כה [א] וידבר יהוה אל משה לאמר [ב] דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי [ג] וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת [ד] ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים [ה] וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים [ו] שמן למאר בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים [ז] אבני שהם ואבני מלאים לאפד  ולחשן [ח] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [ט] ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו

[י] ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו [יא] וצפית אתו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ועשית עליו זר זהב סביב [יב] ויצקת לו ארבע טבעת זהב ונתתה על ארבע פעמתיו ושתי טבעת על-צלעו האחת ושתי טבעת על צלעו השנית  [יג] ועשית בדי עצי שטים וצפית אתם זהב [יד] והבאת את הבדים בטבעת על צלעת הארן לשאת את הארן בהם [טו] בטבעת הארן יהיו הבדים לא יסרו ממנו [טז] ונתת אל הארן את העדת  אשר אתן אליך [יז] ועשית כפרת זהב טהור אמתים וחצי ארכה ואמה וחצי רחבה [יח] ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת [יט] ועשה כרוב אחד מקצה מזה  וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפרת תעשו את הכרבים על שני קצותיו [כ] והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם, איש אל אחיו אל-הכפרת יהיו פני הכרבים [כא] ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואל הארן תתן את העדת אשר אתן אליך [כב] ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל

45

התבנית

נדמה את הארון:

הארון עשוי מעצי שטים, מצופה זהב מבפנים ומבחוץ, ובתוכו היו מונחות שתי לוחות אבן.

חלקי הארון ממנה עשויה/מורכבת התבנית הם:

  1. לוחות האבן 2. עצי שטים 3. זהב.

כעת נחיל[1] את תבנית הארון על תבנית ספר תורת משה. הסופר המקראי משתמש בדימויים ולכן:

 

  1. "לוחות האבן":

אבן היא דימוי ל"מילה" ולכן "לוח אבן" יהיה דימוי למשפט. הווה אומר, על פניו רואים כי שני המשפטים הראשונים[2] בספר תורת משה הם דימוי ספרותי ל"לוחות אבן". ואם נקרא אותם ונתבונן עליהם מקרוב, נראה כי הם למעשה דיווח של הסופר[3] אודות הבריאה. כלומר, בשני המשפטים הראשונים, הסופר מעיד כיצד ברא אלוהים את השמיים והארץ, ולכן הלוחות נקראים בשם "עדות", מפני שזו גם[4] עדותו של הסופר.

לסיכום: שתי לוחות אבן הן דימוי לעדות שנאמרת בשני הפסוקים הראשונים בספר תורת משה.

  1. "עצי שטים":

עצי שטים הוא דימוי ספרותי לעצים הראשונים שמופיעים בספר תורת משה שיש להם "שיטה" ואלו הם[5]:

"עץ החיים" ו"עץ הדעת".

הערות שוליים דף 45:

[1] ניישם חפיפה/מקבילה.

[2] ספר בראשית פרק א' פסוקים א' ו ב'.

[3] האלוהים מתחיל לדבר רק בפסוק ד': "ויאמר אלוהים יהי אור וגו'".

[4] המונח "עדות" למעט ה"מן" מתייחס לשני מושגים. האחד, עדות הסופר כפי שהיא מופיעה בתחילת ספר בראשית. והעדות השנייה היא עדות על ההגבלה (ספר שמות פרק י"ט פסוק כ"ג: "כי אתה העדתה בנו לאמר הגבל את ההר וגו'". כלומר, גם ההגבלה לעלות בהר היא עדות – על עשרת הדברים). ניתן לראות את שתי העדויות בכתוב במעשה הארון פרק כ"ה פסוק ט"ז – "ונתת אל הארן", זו עדות אחת שנמצאת בתוך הארון. ובפסוק כ"א לאחר שהכפורת מונחת, יש עדות שנמצאת מחוץ לארון "ואל הארן תתן" (פלינדרום). עדויות אלו הן "שני צדדים של אותו מטבע" המשמש גם ככרטיס כניסה למתחם התודעה, וגם כמרחב התודעתי בו מתקיימת העדות. הסופר מסביר זאת מאוחר יותר בזמן הירידה מההר, ככתיבה של שני דברים ("מזה ומזה") על שני צדדים ("משני עבריהם"). פרק ל"ב פסוק ט"ו: "ושני לחת העדת בידו לחת כתבים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים" (פלינדרום).

[5] לפי החוק הראשון של ספר הישר מוקדמות, עלינו לחפש את הופעתם הראשונה ביחד של לפחות שני עצים בעלי שם המתאר שיטה (כגון: עץ-פרי, עצי-עולה) – הכתובים בספר תורת משה. ספר בראשית פרק ב' פסוק ט': "ויצמח יהוה אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע". הסופר רומז לנו "כל עץ". כלומר, הם חייבים להיות כאן. ואכן, הינה הם אחד ליד השני מופרדים במושג "גן". שני עצים שמכונים על שם שתי שיטות = "עצי שטים".

46

"עץ החיים"[1] הוא דימוי לסיפור הבריאה שמתחיל עם האור ביום האחד. מבאר, מפרט ומסביר[2] בשבעה שלבים ("ימים") את מבנה העץ ואת התפתחותו. פירותיו הם החיים[3]. העץ מסתיים[4] עם היום השביעי הוא שבת.

"עץ הדעת"[5] הוא דימוי לסיפור גן העדן אשר מתאר לקורא את התפתחות המחשבה ("דעת") ותוצאותיה. "עץ הדעת" מכיל את הפרי[6] שהוא סיפור קין והבל[7], ואת הזרע[8] שבתוך הפרי, מייצג סיפור תולדות קין, שמסתיים מזמן שאנוש נולד והוחל לקרוא בשם "יהוה"[9].

לסיכום: עצי שטים הוא הדימוי לחלק השני בספר תורת משה. קרי, שני הסיפורים הראשונים (סיפור הבריאה וסיפור גן העדן).

 

  1. "זהב"[10]:

הסופר המקראי עשה עבודת מחשבת בכתיבת סיפרו, עבודה זו היא דימוי לזהב. היא מפגינה את הידע, ואת הפעלים היוצאים ממנו. קרי, חוכמה/עושר/כללים[11]. החלק של דימוי ה"זהב" בספר תורת משה מתחיל בפרק ה' פסוק א' ושמו "ספר תולדות האדם". הוא נמשך עד סוף ספר תורת משה. קרי, עד סוף ספר דברים ומכיל בעיקר חוקים.

ישנם שימושים שונים לזהב בארון כאן נבאר את הכרבים על כפורת הארון:

הסופר המקראי בנה את סיפרו בצורה בה דעות של קבוצות הרוב תהיינה מיוצגות, אך בצורה מנוגדת אחת לשנייה. הווה אומר, ריב/ויכוח, זו כתיבה בסגנון מעורר מחלוקת שתוכננה על ידי הסופר המקראי.

"ועשית שנים כרבים זהב מקשה תעשה אתם משני קצות הכפרת [יט] ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה מן הכפרת תעשו את הכרבים על שני קצותיו [כ] והיו הכרבים פרשי כנפים למעלה סככים בכנפיהם על הכפרת ופניהם איש אל אחיו אל הכפרת יהיו פני הכרבים"

כאן כתוב "כרבים" במשמע כאילו רבים (ריב/ויכוח/מחלוקת/סכסוך), ו"כרוב" במשמעות של המילה "רוב" מלשון של "אחר רבים להטות". המחשבה שאלו הם מלאכים דמויי אדם או דמות חיה, היא מחשבה שאיננה מבוססת חוקית, הגיונית, ספרותית או סופרית. קרי, איננה ישרה.

הערות שוליים דף 46:

[1] מפרק א' פסוק ג' בספר בראשית. מיד רואים שזה "עץ החיים" כי הוא קודם, ואין בו ביטוי מילולי של מוות.

[2] "באר שבע".

[3] חיים – צמחיה, חיות, אדם.

[4] בפרק ב' פסוק ג' בספר בראשית.

[5] מפרק ב' פסוק ד' בספר בראשית. מיד רואים שזה "עץ דעת" כי הוא דו צדדי, ויש בו ביטוי מילולי של רע.

[6] ילדים הם פירות האדם.

[7] "המסקנות של ידיעת טוב ורע": קיין מייצג צורת החשיבה של חקלאי/עובד אדמה ואילו הבל מייצג צורת החשיבה של רועה צאן, הראשון  נטוע בקרקע ומתכנן והשני הולך עם הטבע ומאלתר וכיוצא באלה.

[8] התוצאות של חשיבה תכנונית של האדם. הרג הבל הוא התוצאה המיידית וסיפור למך את התוצאה המתגלגלת – "תולדה".

[9] ספר בראשית פרק ד' פסוק כ"ו.

[10] הזהב הפנימי הוא העיקר אבל לא ניתן לראות זאת בזמן שהארון סגור. לכן נתחיל מהזהב החיצוני.

[11] חוקים ומצוות.

47

מבחינה חוקית, הגיונית: זו הפרת הברית (עשרת הדברים), וביטול הכתוב. לכן זה חייב להיות משהו אחר מפסל. הרי לא יתכן שהאלוהים רק עכשיו מצווה את משה "לא לעשות כל פסל וכל תמונה", ומיד אחר כך יצווה עליו לעשות פסלים של מלאכים דמויי אדם, ולהניח אותם על הארון עצמו.

מבחינה ספרותית: הסופר ידע להשתמש במילה מלאך, קרי, שליח. והשתמש במושג "כנף" לעוף ולציפור, לבגד, ולתאור הרעיון הכולל של ריבונות האב[1]. ולנו ידוע כי גם לרוח יש כנף וגם לארץ יש כנף. ולכן השימוש במילה כנף כאן הוא בצורת דימוי רעיוני[2].

מבחינה סופרית: צריך לשים לב לעבודת הסופר באות "ו", היא נשארת בצורת היחיד (כרוב), ומוסרת בצורת הרבים (כרבים). כל זאת כדי לשמור על המשמעות המילולית – ריב/מחלוקת של רוב ברוב. כלומר, הספר נכתב בצורה שתעורר מחלוקת. ובפועל, הקורא מוסיף בקריאתו בכתוב את האות "ו" במילה "כרבים", ובכך תועה בדיבורו הפנימי בזמן הקריאה.

הבסיס לטעות ה"אנושית"[3] נובע מהמשפט: "ופניהם איש אל אחיו"[4], כי עלולים לחשוב שאלו הם דמויות אדם. אבל אם בודקים את המקומות בהם השתמש הסופר במילה "איש", נוכל לראות כי אין לבני אנוש בלעדיות על המונח "איש". גם אצל נוח וגם אצל אברם המילה "איש" מופנית לתאור של בהמות[5].

לסיכום הכרבים: למדנו שהכרבים העשויים זהב, הם דימוי לריב/ויכוח. כלומר, סגנון הכתיבה של ספר תורת משה נעשה במתכוון בצורה שתעמיד רוב דעות מול רוב דעות מנוגדות[6].

ציפוי הזהב הפנימי הוא כמו הזהב החיצוני. קרי, ידע/כללים וגו', והוא תוחם את המרחב שבו מונחות לוחות האבן. זאת אומרת – ישנם גם ידע/חוקים (זהב) פנימיים שצריך לעבור כדי להגיע אל העדות.

לסיכום הזהב: הזהב מופיע כדימוי לכתוב בחלק השלישי של ספר תורת משה והוא – ספר תולדות האדם.

הערות שוליים דף 47:

[1] ספר דברים פרק כ"ג פסוק א' ופרק כ"ז פסוק כ' "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו"/"ארור שכב עם אשת אביו כי גלה כנף אביו ואמר כל העם אמן".

[2] "כנף האב" הוא מושג רעיוני (דימוי למחשבת ערווה כגון: לשים פסלים על הארון) ואילו כנף הציפור היא פסל ולכן אסורה, ספר דברים פרק ה' פסוק ז'.

[3] גם זו הטעיה רגשית שהקורא נכשל בה. המטרה של הסופר מתגלה כאשר הקורא יחקור את המונח "איש אל אחיו" כי זה מונח ששייך ל- יוסף ואחיו, מן וכרבים.

[4] כשבודקים את המושג "איש אל אחיו" הוא מופיע לראשונה עם האחים שחושבים להרוג את יוסף. בפעם השנייה המושג מופיע כשהאחים "מכים/מודים בחטאם". ובפעם שלישית הביטוי מופיע כאשר יוסף מטיב איתם בהפתעה. בפעם הרביעית הביטוי מופיע ביחס אל המן. בפעם החמישית הוא מופיע ביחס לכרבים המונחים על הארון. הקשר ביניהם הוא דימוי עתידי לדברים אשר יקרו עם ספר תורת משה. מיקומם של ה"כרבים" על הכפורת מעיד כי "האחים" טועים (לדוגמה – בהבנתם את המושג כרבים) ויהיו צריכים לעשות כפרה ביחס ליוסף/ספר הישר.

[5] ספר בראשית פרק ז' פסוק ב': "מכול הבהמה הטהורה תיקח לך שבעה שבעה איש ואשתו ומן הבהמה אשר לא טהורה היא שניים איש ואשתו". ספר בראשית פרק ט"ו פסוק י': "וייקח לו את כל אלה ויבתר אותם בתווך וייתן איש בתרו, לקראת ריעהו".

[6] וזאת במטרה רחבה: 1. כדי לשמר עניין בספר תורת משה לאורך המסע בזמן, ובכך ישמרו על הספר (כל צד יזדהה עם דעתו כפי שהיא משתקפת בכתוב). 2. כדי להבדיל בין אלו שקוראים נכון לאלו שלא. 3. תרגיל במודעות.

48

נבדוק אם תבנית החלוקה שעשינו היא לפי הסופר המקראי. כאשר האלוהים מורה למשה לעלות אל ההר הוא אומר זאת לפי הסדר כך[1]:

"ויאמר יהוה אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את 1) לחת האבן[2] 2) והתורה 3) והמצוה (אשר כתבתי להורתם[3])".

 

1) "לוחות אבן" = (עדות) שני המשפטים הראשונים בספר תורת משה.

2) "והתורה" = (עצי שטים) עץ החיים ועץ הדעת (סיפור הבריאה וסיפור גן העדן ותולדותיו).

3) "והמצווה" = (זהב) "ספר תולדות האדם".

 

לסיכום דימוי הארון לספר תורת משה:

הסופר המקראי ערך ובנה את הספר על פי תבנית[4], את התבנית הזו הוא מראה בעשיית המשכן וכליו. כאשר הסופר המקראי מתאר את בניית הארון (הכלי המרכזי), הוא למעשה מתאר את התבנית של הספר שהוא כתב:

הלוחות[5] הן העדות, אחת על ה"בריאה" ואחת על ההגבלה, והן מופיעות: 1. בתחילת ספר תורת משה בתור שני הפסוקים הראשונים, 2. בהמשך ספר תולדות האדם בתור עשרת הדברים.

עצי השטים הם עץ החיים ועץ הדעת (שיטת החיים ושיטת הדעת). תפקידם לתאר את התפתחות החיים ואת התפתחות הדעת, והם מופיעים כחלק השני של ספר תורת משה.

הזהב הוא דימוי לידע/חוקים וכו'. הוא מופיע כספר תולדות האדם שהוא החלק השלישי שרובו עוסק במצוות וחוקים.

כלומר, תבנית הארון היא דימוי לשלד הספרותי של ספר תורת משה.

הערות שוליים דף 48:

[1] לעיל, ספר שמות פרק כ"ד פסוק י"ב.

[2] את העדות על ההגבלה (עשרת הדברים) הוא כבר נתן בניסיון הראשון לעלייה בהר, ספר שמות פרק י"ט.

[3] הכתוב "הורה" מלשון הריון. קרי, הכלה של התבנית בתוך ספר תורת משה. ומלשון הוראה/ציווי/לימוד.

[4] הקורא הישר ישים לב, בספר שמות פרק כ"ד פסוק ז' יש כבר ספר, "ספר הברית". ואילו תבנית המשכן מופיעה רק מאוחר יותר שם פרק כ"ה פסוק ט'. ואם לוקחים בחשבון שתבנית המשכן מופיעים במראה "ככל שאני מראה אותך" ויש איסור לראות מראות, אזי ברור לגמרי שהכוונה היא התבנית של הספר עצמו.

[5] כתובות משני הצדדים. ספר שמות פרק ל"ב פסוק ט"ו.

49

נרחיב את ביאור התבנית:

ואם תבנית הארון היא תבנית ספר תורת משה, בואו נחיל ונדמה מהם את תבנית האדם, ומשם נמשיך אל החלק של העדות:

עצי שטים:

בארון – הם הארון.

בספר תורת משה – הם התורה[1.

באדם – הם האדם (עץ של חיים ועץ של דעת).

זהב:

בארון – מבחוץ מסמל ידע, מבפנים מסמל עושר[2].

בספר תורת משה – מבחוץ מסמל את החוקים והמצוות, ומבפנים את חוקי ההגבלה והמצווה הפנימית.

באדם – מבחוץ מסמל עושר, מבפנים מסמל ידע.

זר[3]:

בארון הוא: קישוט זהב תוחם.

בספר תורת משה הוא: התואר[4] והקישוט[5].

באדם הוא: "קישוט שתוחם את הראש", תואר.

ארבעת הטבעות:

בארון הן: עוגנים של זהב בצורת טבעות.

בספר תורת משה הן: העוגנים הספרותיים של הספר: חיים, טוב, מוות ורע[6].

באדם הן: עוגנים/מעגלי חשיבה[7]. קרי, החיים והמוות הברכה[8] והקללה.

הערות שוליים דף 49:

[1] "עלה אלי ההרה וגו'", להלן, החלוקה לשלוש – החלק שמספר על העצים נקרא תורה.

[2] כשמצפים זהב גם מבפנים – זה מראה על עושר.

[3] "זר" מקיף ואי לכך מגביל/תוחם. והוא דימוי למחשבה שכובלת. כלומר, ידע שמחויב לתואר – יהיה מוגבל.

[4] "חוקים ומשפטים צדיקים".

[5] היכולת הסופרית והספרותית של הסופר המקראי לשלב את החוקים, מקבילה לעבודת הצורף בזהב.

[6] ספר תורת משה עוסק בארבעת הנושאים האלו מתחילתו ועד סיומו. סיפור הבריאה בו יש חיים וטוב וסיפור גן העדן בו יש מוות ורע. ובספר דברים פרק ל' פסוק ט"ו: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע".

[7] אדם איננו באמת יכול להקיף נושאים אלו במחשבתו, נקודות המבט שלו (מחשבותיו/יצירותיו הן בשמיים והן בארץ) תהיינה מוגבלות בטבעות חשיבה אלו.

[8] ספר דברים פרק ל' פסוק י"ט: "העדתי (עדות) בכם היום את השמים ואת הארץ (בדים) החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה (טבעות) וגו'".

 50

שני הבדים:

בארון הם: מוטות שיטה לנשיאת הארון.

בספר תורת משה ובאדם הם: תפיסה של שתי השיטות בארץ ובשמיים, כדי להרים את המודעות.

כפורת:

בארון היא: כיסוי זהב על העדות.

בספר תורת משה ובאדם היא: "כיסוי של זהב על העדות". קרי, שכלתנות שמכסה על האמת.

(גם בספר תורת משה וגם באדם המילה "כפורת" היא מלשון כפולה. קרי, במובן של ציפוי[1]/כיסוי, ובמובן של כפרה[2] על חטא. קרי, "טעות".

לכן, גם בספר תורת משה וגם באדם, הכפורת היא אותו דימוי: ידע שגוי/טעות שצריך לתקן[3]).

לוחות אבן:

בארון הן: לוחות אבן כתובות משני הצדדים: עדות/הגבלה.

בספר תורת משה הן: 1. עדות הסופר בשני המשפטים הראשונים, 2. עשרת הדברים (הגבלה).

באדם הן: 1. עדות/אמת מגוף ראשון  2. הגבלה/המוגבלות שלו[4].

על פי התבנית שעשה הסופר המקראי ניתן לראות את המקבילות/קשרים בין האדם, ספר תורת משה והארון. והם שלושתם כלים לאותה מטרה שהיא להיוודע אל יהוה.

מקום ההיוודעות: יהוה מתוודע מעל הארון, וספר תורת משה הוא המקבילה של הארון, ומי שמצוי רכון על הספר (ראשו נמצא מעליו) הוא האדם הקורא בספר. לכן, מקום ההתוודעות הוא בראשו של הקורא.

אבני הדרך להיוודעות: להתקדש[5] זה תנאי, ועשרת הדברים הם ההגבלה, אופן הביצוע הוא ריכוז המחשבה בזיכרון. המכשיר הוא מודעות, הדרך היא דרך האבות, והמטרה היא עדות על מפגש עם יהוה.

הערות שוליים דף 50:

[1] אצל נוח האלוהים מצווה אותו לכפר את התיבה מבפנים ומבחוץ. לכן, כפורת היא מלשון לצפות/לכסות על דבר, כמו למשל, המחשבות שמכסות/מסתירות את האמת.

[2] "תשלום הכופר היא הסכמה שהמעשה הובן כטעות, והוא גם פעולה מתקנת.

[3] לדוגמה פסלים על ארון העדות/ברית.

[4] אמת יכולה להבחן רק במסגרת גבולות, האדם הוא יחידה הווה בתוך הסביבה.

[5] ספר שמות פרק י"ט פסוקים י' י"א, להתקדש, לכבס שמלות ושלושה ימים ועוד בהמשך.

51

ההגבלה (מפתח), עדות עשרת הדברים:

הן נכונים לכול (חוקי היושר של הטבעיים של החיים/הברית) ואיתם ניתן להגיע אל ההווה/המצב היחידני, כאן אנו עוסקים באופן ביצוע המפגש המחודש עם יהוה דרך הזיכרון, ולכן נבאר את המשמעות שלהן, לגבי אופן פעולת ריכוז המחשבה בזיכרון.

לא תחמוד – אדם שחומד איננו מסופק ולכן לא יצליח להתרכז.

לא תענה ברעך עד שקר – לא יצליח להתרכז ויענה את עצמו בשקרים.

לא תגנוב – לא יצליח להתרכז מפני שלא יהיה שלם עם עצמו.

לא תנאף – יכשל במחויבות שלו להתרכז.

לא תרצח[1] – עלול לפגוע בעצמו בזמן הריכוז.

כבד את אביך ואת אמך – כשאדם מתרכז ונכנס עמוק יותר אל מחשבתו, הוא יראה שאביו ואימו זה למעשה הוא עצמו – במינונים שונים. כמו כן, האדם מבקש להתחבר אל הזיכרונות הקדומים של החיים המצויים בו, והם הועברו אליו מהוריו.

זכור את יום השבת – זיכרון תוך כדי שביתה (נפתח בהמשך).

לא תשא וגו' – חוסר ידע איננו מכשול, חוסר יושר כן. כלומר, אם בזמן הריכוז אדם העלה במחשבתו זיכרון שגוי ביושר, אז יהוה ינקה אותו.

לא יהיה לך אלוהים אחרים – לא להאמין לשום מחשבה שאדם איננו יכול להוכיח/להבין בצורה פשוטה מעצמו. לא לפעול על פי שיטות אחרות ("אלוהים"), ולא לראות שום תמונה וכו', ובטח שלא לעבוד את התמונות והמראות הנגלים לאדם – אלו תוצרים של מחשבתו ולא זיכרון אמיתי.

אנוכי[2] יהוה אלוהייך – בזמן ההתגלות האדם יהיה ערום ממחשבותיו, ויתוודע לזיכרון של התהוותו.

ישנם כלים במשכן שתפקידם לעזור בריכוז טרם המפגש/היוודעות והם:

שולחן לחם הפנים "לפני יהוה", כל אחד יודע שקשה להתרכז כשרעבים.

מזבח קטורת הסמים "לפני העדות", נמצא שם כדי להראות שישנם סמים שעוזרים לריכוז[3].

הערות שוליים דף 51:

[1] למעשה כל ארבעת ציווים (ביחד חמש): לא תחמוד, לא תענה, לא תגנוב, לא תנאף הם סוג של רצח.

[2] ספר בראשית פרק ג' פסוק י': "ויאמר, את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא" הופעה ראשונה של המילה "אנוכי".

[3] ספר שמות פרק ל' פסוק ל"ו: "ונתתה ממנה לפני העדת באהל מועד אשר אועד לך שמה וגו'". אהרון היה מקטיר פעמיים ביום בזמן הטבת הנרות, שזה דימוי לפעולת החשיבה/הבנה/לימוד (מנורה היא דימוי לצורת מחשבה). אולם, פעם בשנה היה מכפר עליו (מזה דם), והמזבח עצמו היה נישא על ידי בהמות.

52

תקציר העדות:

 

לכאורה, הסופר המקראי כתב ספר המתאר עלילה בה מעורבות היסטוריה ואגדות קדומות (מיתולוגיה). אבל, כאשר עוקבים מקרוב ובצורה שיטתית אחרי עבודתו של הסופר, והעלילה מקבלת את העומק ואת הממד האנושי, מתפוגג הדימוי וההבנה המתבהרת ועולה היא – שספר תורת משה הוא תרגיל במודעות[1].

התרגיל במודעות נועד לקדם את יכולת החשיבה של האדם. אדם שהצליח להתקדם נקרא; "יהוה". כדי להגיע אל יהוה על האדם לעבור תהליך (התפתחות) שנקרא "בריאה"[2].

כדי להגיע אל ה"בריאה" על האדם ליישם שיטת התבוננות שיש לה שני שלבים:

השלב הראשון – נקרא "עץ החיים" – בו מופנית המודעות של האדם אל החלק החושב שבו. התוצאה של הפניית המודעות אל החלק החושב ובכללן זה העיניים[3] (תפיסת המציאות של האדם נשענת על הראיה), היא הכרה בהפרדה הקיימת בין המחשבות עצמן, לחלק שחושב (יוצר) אותן[4]. כלומר, "עץ החיים" הוא נוסחה של דמיון מודרך שבאמצעותה האדם יכול להיות מודע כיצד הוא מורכב (החושב והמחשבה)

השלב השני הוא מרחב תודעתי[5]  – נקרא "עדות" – בו האדם חווה ומבין את מהותו. אל השלב הזה ניתן להגיע בעזרת חוקי ההגבלה/חיים ושם נמצאת היכולת להעיד על המצב היחידני[6] של מהות האדם – "יהוה".

מזמן שאדם עבר את התהליך והחוויה של מהותו, הוא בהכרח נברא כאדם חדש אשר מנהל את חייו ועולמו, על פי חוקי החיים שמקיימים אותו, להלן, עקרונות היושר הטבעיים.

הערות שוליים דף 52:

[1] כל ההקשרים הדתיים אינן ממין העניין, כי התרגיל במודעות הוא תרגיל רציונלי במהות האדם כבן אנוש, ואילו דת עוסקת בעדכון תאוריה רגשית ביחס לכתוב.

[2] אבולוציה. יצירה חדשה בהתאם (בצורה ישרה) ובהמשך לתהליך הטבעי. לדוגמה: התפתחות/האבולוציה שניתן לראות במוח האדם, הווה אומר, מנגנון מתפתח, על מנגנון קדום יותר.

[3] כל שיטת המודעות למצב היחידני מבוססת על שינוי מיקוד הראיה בעיניים, תוך כדי ריכוז.

[4] עבור תבנית החלק החושב המציא הסופר המקראי את המילה אדם, ועבור צביר המחשבות שמוכלות בו, הסופר המציא את המילה איש. הווה אומר, אדם = תבנית, איש = מחשבות.

[5] מרחב פנימי בו האדם הווה. המקבילה הספרותית שלו מתוארת בשני הפסוקים הראשונים בספר תורת משה.

[6] סינגולרי, בו האדם חווה את כלל המודעות שלו.

53

עדות[1]

העדות הפותחת את ספר תורת משה, מכילה את כלל החוויה של ספר תורת משה. והיא החלק שאליו שואפים להגיע. ומכיוון שחלק זה מכיל את הכול[2], הוא צריך להיות נחווה על ידי כלל המודעות של האדם. ולכן בהכרח, זו חוויה אישית הדורשת התבוננות פנימית[3], והתבוננות פנימית היא דבר נלמד ולכן מצריכה ידע ושיטה, הידע מצומצם בעשרת הדברים והשיטה היא ריכוז/ישר.

עולמו הפנימי של האדם, ניתן לבחינה על ידי עצימת העיניים והתבוננות ישרה פנימה (ריכוז/נעיצת מבט) – זהו כל הסוד לידיעת האדם את עצמו.

נשאלת השאלה: אם זה כל כך פשוט מדוע לא כולם עושים זאת? התשובה לכך היא: מוח של אדם ששוגה/לא מקיים את הברית (עשרת הדברים) עסוק בלהמציא מחשבות[4] שיסתירו[5] את העובדה הזו (של אי קיום הברית של החיים עצמם), כלומר, עסוק בכיסוי של האמת. והאמת הפנימית שכל אחד יודע היא; שהאדם הוא יצור רב תאי. והציוויים של לא תרצח ולא תגנוב וכו' הן לכאורה ציוויים חברתיים, אולם כעת האדם מתעסק רק עם עצמו. ובתוך עצמו ישנה מערכת יחסים בין תאיו ואברי גופו השונים שלא היו יכולים להתקיים יחדיו ללא חוקים חברתיים שכאלו[6], התאים והאברים של האדם חייבים לעבוד באיזון ובחוקיות מסוימת כדי לקיים חיים של יצור רב תאי, אם לא, הייצור הרב תאי הזה יתפורר[7]. כי אלו החמישה (לא תרצח וכו') הם חוקים חברתיים/גופניים אשר שומרים על שלמות הקבוצה/גוף, ולכן מוח אדם שאיננו מקיים את החוזה של החיים, מפחד (מונע מעצמו) בצדק לחוות את החוויה המודעת של המפגש עם יהוה.

שאר חמשת החוקים (כבד/שבת/לא תשא/לא אלוהים אחרים/אנוכי יהוה) הם חוקים מחשבתיים לריכוז; הדרכה על הלך הרוח של המחשבה/באיזו צורה לגשת לזיכרון בזמן ההתבוננות פנימה, כלומר; כבד – קח בחשבון את מה שקדם לך. שבת – תיגש רגוע. לא תשא – תיגש נקי. לא אלוהים אחרים – תיגש על פי השיטה הזו – שלך. אנוכי – ההבנה של החיים נמצאת במרחב שלך.

ולכן, הפיתוח של ספר תורת משה/הסופר המקראי הוא: מספיק להסתכל ישר ולקיים את עשרת הדברים כפי שמפורט: חמש של לא לפגוע, וחמש של במה להתרכז כדי שהאדם יצליח לעבור את מחשבותיו ולהגיע אל ידיעת עצמו מתוך עולמו הפנימי (יהוה אלוהיו).

הערות שוליים דף 53:

[1] מרחב הפנימי מגוף ראשון והוא מספר על כיצד ליישם את כוונת הסופר המקראי בספר תורת משה.

[2] מבחינת דימוי, השמיים והארץ כבר נוצרו שם, כלומר, הפעמים הבאות הן הרחבה על הכתוב כאן.

[3] זהו העולם בו האדם יכול להיות בטוח באיכות/אמיתות התשובה שיקבל, ולכן קוראים למידע ולמרחב כזה "עדות".

[4] המחשבות הן; תרגום/ביטוי מוחי של תחושות (מידע על פעולות של חיישנים בגוף), רגשות (ניהול תחושות) ועיבוד מידע (פעולות חישוב/בניה ופירוק תבניות) והן מופיעות בגוף כתחושה, ובראש – גם כדיבור פנימי (קול) וגם כדמיון (תמונות/מראות), ולכן צריך שיטה כדי לעבור אותן.

[5] תוצרים שמכסים על המהות, אפשר לראות את ה"כיסוי" כמורכב מזיכרונות (אותם מכילים), ומזיכרונות חלקיים (אותם מנקבים או מיישרים). זיכרון מלא מקודד על ידי חיבור לתחושה, רגש ולתוצר שכלי (חישוב/דמיון). ואילו זיכרון חלקי יחסר אחד מהחיבורים, ויקיים "נוהל פיצוי" בו אחד מחלקי המודעות יפצה על חוסר בחיבור.

[6] הברית הזו היא בסיס "כתוב" החוזה/ההסכם/הזיכרון הכללי – ד.נ.א., הרי מה הטעם של תאים לחבור ביחד ולהיות יצור רב תאי אם הם פועלים לרעה אחד נגד השני?

[7] הבנה זו קיימת גם בעולם בחוץ וגם בעולם בפנים מלכתחילה, והיא זו שמהווה את התשתית לכל התפתחות של צורת חיים רב תאית/מורכבת.

54

ניתן לעבור את המחשבות את שמכסות על מהות האדם אך ורק בעזרת המפתח (10 הדברים), אולם כדי להגיע אל "הדלת", ניתן להשתמש בדמיון מודרך, הסופר המקראי עיבד[1] שתי מחשבות שיטתיות (עצי שיטה) שאפשר לעקוב אחריהן כדי להגיע אל המרחב התודעתי שבו קיימת הדלת. (המודעות למרחב הזה הוא מצב נפשי שכל אחד חווה באופן טבעי, והוא מצב המרחב בו פועלת המחשבה, למצב זה שהוא טרום מודעות יש שמות רבים כגון: אור/הארה/מלאך יהוה/היכל/מחזה/הזיות/סוף המחשבה/קדש/שקט בראש/שלווה וכו'.), שיטת המחשבה שנעקוב אחריה, נקראת "עץ החיים[2]" אולם לפני ביאור שיטת עץ החיים נסביר מעט על שיטת  עץ הדעת ביחס לשיטת עץ החיים:

  1. (עץ הדעת); הדרך להגיע אל ה"אור" (סוף המחשבה וכו') עבור בעלי הידע היא על ידי פעולת חשיבה מעמיקה. כלומר, האדם לוקח נושא ומנתח את כל האפשרויות שיתכנו בו עד שיגיע למצב בו הוא איננו יודע יותר, ואז עליו לשבות[3].

הערה לעץ הדעת: דרך עץ הדעת היא בחרבה, ומאופיינת במעבר של המחשבה (מודעות) דרך חור בשדה הראיה (תודעה). זו חוויה אישית[4] בה המתבונן יחוש סוג של סחרחורת[5] כתוצאה מריכוז. ואם הוא לא מסיט מבטו, ואם הצליח להתגבר על פחדיו, הוא יחוש שכל הווייתו נשאבת אל החור הזה. ואם הוא מצליח לשמור על קור רוחו, הוא גם יעבור דרך החור. (מעבר זה מופיע בדמיון גם כעין[6] זוכרים? מתמקדים בכתם העיוור) המרחב אליו החור מוביל הוא של ה"יום האחד" בשיטת עץ החיים, קרי, ה"אור". אבל, כל עוד האדם רואה[7] צבע אור אחר מזהב/אש, ו/או דמויות/תמונות של עין או של מלאכים וכיוצא באלה, הרי אלו הם תוצרי שכלו והוא לא יעבור גם אם נדמה לו שכן – זה רק דמיון. אולם, אם הוא מתמיד להיות מרוכז בנקודה אחת בשדה ראיה מואר ונקי ממראות וקולות והוא מקיים את הברית, האור שלפניו יתגבר ויזרח עד שהאדם יהיה מודע ליהוה – יהוה זורח משעיר[8].

  1. (עץ החיים); עבור אלו שאינם בעלי מידע הדרך להגיע אל ה"אור" תהייה קצרה יותר. זאת מכיוון שבסוף המחשבה יש חוסר מחשבה. לכן, מי שאין לו הרבה מידע לא יהיה לו הרבה מה לגלגל במחשבתו, והוא יגיע לקצה שלה מהר יותר. וגם עליו יהיה לשבות שם, המודעות ליהוה תבוא אליו להכרה (יהוה בא מסיני[9]).

לסיכום: שני העצים הם דרכים להעסיק את המחשבה עד שהיא נעצרת/שובתת[10], החידוש של ספר תורת משה הוא; שמספיק לקיים נכון ובאופן גורף את עשרת הדברים, והם כבר יביאו את האדם אל המודעות של המצב היחידני.

הערות שוליים דף 54:

[1] זיכרונות אזוריים.

[2] אצל האבות היא גם מופיעה בכינוי "באר שבע".

[3] להתמיד במצב של חוסר הידיעה וחוסר תנועה בגוף. כלומר – ריכוז באין, (שזה מקביל להתבוננות בנקודה על קיר לבן). זוכרים? האבנים נתגלו מתוך חוסר ידיעה.

[4] "שירת דבורה" (הר אפרים) הנמצאת בספר שופטים פרק ה' פסוקים ד'/ה' מתארת זאת כך: " יהוה בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. [ה] הרים נזלו מפני יהוה וגו'", זו צורה ספרותית לתאר התרגשות בגוף, ומסמוס המחשבות.

[5] אלו הן מחשבותיו/תוצרי שיכלו מסתחררים "חרב מתהפכת" ובדברים פרק ב' פסוק א'/ג': "ונסב את הר שעיר ימים רבים" "רב לכם סב את ההר הזה"

[6] ספר בראשית פרק ט"ז פסוק ז': "וימצאה מלאך יהוה על עין המים במדבר על העין בדרך שור".

[7] ספר דברים פרק ד' פסוק י"ב: "וידבר יהוה אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול".

[8] ספר דברים פרק ל"ג פסוק ב': "וזרח משעיר למו".

[9] ספר דברים ל"ג פסוק ב': "יהוה מסיני בא".

[10] עד שאיננו יודע, ועד שאיננו יכול לדעת עוד, מצב בו הוא רק הווה/נוכח/מודע.

.

 55

ביאור דרך האבות בספר תורת משה

דרך האבות במגבלת עשרת הדברים, זו דרך שבסופה התמזגות[1]. בה התודעה[2] נפרשת, ויורדת אל האדם. זהו רגע בו האדם חווה את האיזון העדין של חייו, ומשם הוא מתחבר ונברא. התהליך קורה כך:

ראשית, האדם עוצם את עיניו ומתרכז בנקודה אחת בשדה הראיה שלו. הריכוז בנקודה אחת, יהפוך אותה לנקודה של אור שנקראת "סנה"[3]. ומנקודה זו, עליו להקשיב. בדרך לשם, יעברו בו מחשבות/רגשות/תחושות שעלולות לסחוף[4] אותו, להוציא אותו מריכוז או שהוא יירדם. בשלושת המקרים האלו, יהיה עליו להתחיל מחדש[5]. המטרה היא להיאחז בהווה (נוכח/ער/מרוכז/מודע/קשוב) בדממה, ומבלי להפריע[6] ולהעיב על היש בתוצרי השכל והגוף.

הדרך להפעיל את השיטה כפי שהיא מופיעה בספר תורת משה[7].

נחזור אל מרה שבה עסקנו מעט, כי שם משה נותן את השיעור הראשון ולאחר מכן נראה בקצרה כיצד הסופר לאורך הספר מרחיב, מפרט וחוזר על הדרך כי העם לא מבין:

מקרא ספר שמות פרק ט"ו:

[כב] ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים  [כג] ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה [כד] וילנו העם על משה לאמר מה נשתה [כה] ויצעק אל יהוה ויורהו יהוה עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו [כו] ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני יהוה רפאך.

ביאור:

לאחר שהסופר המקראי (בדמותו של משה) הצליח לבקע את ים סוף. הווה אומר, שכלו יכל לבקע את רגשותיו (הוא רואה את השניות/דו צדדיות שברגשותיו). הוא התקדם אל המדבר שור ("מדבר" במשמעות של קול פנימי שאומר כיצד לראות ו"שור" הוא ראיה בעברית).

עברו שלושה ימים (של התקדשות) ועדיין לא הצליחו לשתות מים. כלומר, העם לא הצליח להתגבר על רגשותיו, וליישם ראיה נכונה.

יהוה (האדם שלמד/מודע) הראה למשה (דמות מלמדת) עץ (צורת מחשבה) שאותה הוא השליך למים (הפעיל על רגשותיו) והמים מתקו (והצליח לו). ומכיוון שכך (מסקנות הלמידה), הוא שם שם לו חוק ומשפט: שמיעה, ראיה, האזנה. הווה אומר: תקשיב לקול הפנימי שלך, ("ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלוהייך"), התבונן ישר בריכוז ("והישר בעיניו תעשה"), ותפעל על פי מה שתשמע ("והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו").

הערות שוליים דף 55:

[1] לנקודה סינגולרית של מודעות ושל תודעה (מודעות = חיים, תודעה = יש).

[2] היש/השדה.

[3] מלשון "סין". הפיתוח של משה מבוסס על תורת האבות שבאו ממסופוטמיה.

[4] דמיונות/חלומות/הזיות.

[5] כלומר, הוא לא הצליח לטפס על עץ החיים והוא יחזור אל עץ הדעת.

[6] "אפקט הצופה".

[7] תפקיד הדמות "משה" היא למשות את המודעות אל יהוה.

 56

מאוחר יותר בספר שמות פרק י"ט בו העם חונה נגד ההר ולכן הם לא מצליחים לעלות, הסופר מוסיף את ההתקדשות וההגבלה. קרי, עשרת הדברים/מפתח (וזה עזר לזקני/אצילי ישראל והם הצליחו לעלות מספיק כדי להבין/לחזות בשיטה[1]). ובספר דברים שהוא הביאור של ספר תורת משה, הסופר אומר לא לראות שום תמונה ולשמוע רק קול אחד ("שמע ישראל [2] וגו"').

לסיכום ביאור דרך האבות בספר תורת משה:

ההכנה:

להתקדש – על האדם לרצות ולהפעיל את יכולת החשיבה שלו.

לכבס את השמלות – להתנקות במחשבה ובגוף (הכיסויים שלהם).

משה מוסיף, לא להתקרב לאשה[3]. שזה אומר – חיסכון והשקעה רצויים בכוח. כלומר, לא לבזבז כוח על חלקים מרגישים ולהשקיע כוח בחלקים חושבים. הנחיה זו עוזרת להבדיל בין הרגש למחשבה.

הפעולות על פי ספר תורת משה:

להקשיב לקול הפנימי (יש רק קול אחד), להתרכז בנקודה בשדה הראיה (ולא לראות שום תמונה[4] רק אור/אש), ולקיים את עשרת הדברים.

אופן הביצוע:

שמיעה – להאזין[5] לקול הפנימי טרם ובזמן העלאת הזיכרונות (השלב הזה מתאפיין בדמיון פעיל שאותו עוברים על ידי ראיה/אחיזה בנקודת מבט/מיקוד/ניקוב).

ראיה – כאשר אדם הגיע אל האור, עליו להשקיט את הקול הפנימי שלו ולהתרכז בעיניים עד שהוא יראה את ה"סנה".

שמיעה – מרגע שהוא רואה רק נקודה של אור בצורה יציבה (סנה) עליו לחזור ולהאזין לקולו הפנימי שיגיד לו אם הוא יכול לעבור את האור הזה.

אחרי שהוא מצליח לעבור את האור הזה הוא יאזין לקולו הפנימי המפוקח.

הערה:

ההתקדשות והניקיון הם כדי להכין את התשתית למפגש טוב, נעיצת המבט היא כדי להגיע אל מעבר למחשבות (דימויים), ועשרת הדברים הם כדי להגביל את המחשבה/דמיון (ריכוז).

הערות שוליים דף 56:

[1] ספר שמות פרק כ"ד פסוקים ט' עד י"א: ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל [י] ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר [יא] ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו  ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו"

[2] ספר דברים פרק ן' פסוק ד': "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד".

[3] ספר שמות פרק י"ט פסוק ט"ו: "ויאמר אל העם היו נכנים לשלשת ימים: אל תגשו אל אשה" ולאחר מכן מפרט כל סוג של מגע מיני.

[4] ספר דברים פרק ד' פסוק י"ב: "וידבר יהוה אליכם מתוך האש קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול".

[5] זו הסיבה מדוע "עץ החיים" מאופיין בדיבור של האלוהים, "עולמו הפנימי" של האדם נברא בדיבור.

 57

דמיון מודרך

בחלק זה נבאר כיצד להשתמש בדמיון (חשיבה מטאפורית ישרה) כדי ליישר את המחשבה, רגש ותחושה עם המציאות[1] משה מלמד כיצד לעשות בוננות עברית[2] ויש לה שני כללים:

  1. הראשון הוא כמו שנאמר בספר שמות: "הישר בעיניו תעשה וגו'" (הגעה דרך העיניים/ראיה). 2. השני כמו שמבואר בספר דברים: "שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד", (הגעה דרך האוזניים/שמיעה) נבאר:
  2. (ראיה) בזמן הבוננות כאשר מתרכזים ונועצים מבט, עולים דמיונות במחשבה, השיטה לעבור את הדמיונות האלו (מראות/תמונות/חזיונות) היא שצריך לזכור לחזור ולמקד את המבט בנקודה אחת שנמצאת במרכז שדה הראיה ו/או התמונה שעולה בדמיון. הסופר המקראי חצב מילים שמסכמות את כלל המחשבות שיעברו לו בראש (החיים הם פשוטים ועושים את כולם דומים מבפנים) ולכן אם הוא יקטלג את מחשבותיו על פי הנושאים המופיעים בסדר הבריאה (כפי שמפורט בהמשך) הרי הוא יפסע בדרך סלולה, המבנה של העץ משמש כמפה שבה אדם יכול למצא סדר להופעת המחשבות.
  3. (שמיעה) בזמן הבוננות אדם יקשיב לקולו הפנימי, ומכיוון שכך, קול זה עלול להתחלף בקולות רגשיים אחרים, כמו למשל "יצר טוב" ו"יצר רע", קול בעד וקול נגד. כל אלו הם דמיונות שווא, ישנו רק קול אחד והוא קולו של יהוה, משמע שקולו (גם הפנימי) של האדם הוא קולו של יהוה. ולומדים זאת מהמילים "יהוה אחד", כלומר אם יש רק דבר אחד הרי הוא אתם, הוא לא יכול להיות נפרד. לדוגמה: אם אדם נמצא בחדר לבד והוא שומע מישהו שואל "אם יש כאן מישהו בחדר?" הרי ברור שהכוונה היא אליו. או אם מישהו נותר לבדו, אחד אחרון בתור וכל האנשים שהיו לפניו נכנסו, וכעת מזמנים את מי שעומד בתור – הרי ברור שזה ההכוונה היא אליו. כך גם בשמע ישראל וגו', אם יש רק קול אחד לאלוהים ואדם שומע רק את קולו שלו עצמו הרי הכוונה היא שקולו שלו הוא קולו של יהוה. לסיכום: משה מסביר כי האלוהים של האדם מתגלה דרך השמיעה בצורה אחת, אי לכך, הקול הפנימי של האדם הוא הקול של יהוה. (כל דעה אחרת מפרידה בין האדם לבין אלוהיו והיא איננה נכונה).

סיכום:

על האדם לשבת או לשכב ללא תזוזה[3] ובמשך הזמן הזה לנעוץ מבט[4] – "הישר בעיניו תעשה" – בלי להפסיק[5], לחלום או להירדם, ובלי לשמוע קולות למעט קולו הפנימי. הדברים כבר יקרו מאליהם.

הערות שוליים דף 57:

[1] ללכת עם המחשבה דרך הרגשות ודרך התחושות בצורה ישרה אשר מביאה את המודעות אל זיכרון הרגע הנוכחי.

[2] זה שם מתוך ספר הישר שמתאים לדוברי העברית בזמן הזה, במקור המילה היא ל"היוועד" והיא המילה הנכונה, רק בשלב הזה של טרום ההיוועדות אנו נשתמש במונח הזה כדי להקל על ההבנה.

[3] כל תזוזה רושמת זיכרון חדש ובכך מאריכה את הדרך.

[4] זה כמו לקרוא בספר. צריך לנעוץ מבט במה שכתוב. בזמן שהעיניים גולשות החוצה מהכתוב, אזי ההבנה שרכשנו היא לא מהספר בלבד. כאן אנו מפעילים את השיטה המקבילה לקריאה בספר, על תודעת האדם. כל זאת כדי להבין את מהותו. אם האדם לא ינעץ מבט ב"ספר הזיכרונות" הפנימי שלו, בדומה לקריאה בספר, הדעה שהוא יקבל – לא תהייה לגמרי שלו.

[5] הטעות הנפוצה בראיה היא להפסיק את הריכוז ברגע שעולות תחושות/רגשות/מחשבות לא נעימות.

58

התבוננות פנימית:

הנחיה[1]  לביצוע הדמיון המודרך של עץ החיים

מתחילים[2] ביום שביעי (שבת) כי הוא, זו גם הסיבה שלאורך כל ספר תורת משה אתם רואים חזרה על המספר 7 וזו הסיבה מדוע יום השביעי הוא יום מקודש, כי זו הנחיה על כיצד לעשות את הבוננות העברית ("מדיטציה ישראלית"). מכיל את השמיים והארץ ("ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם"). פעולות האלוהים ביום הזה הן: הכלה, שביתה, ברכה וקידוש. ולכן הפעילות הרצויה היא יכולת להכיל מידע ("ויכלו/ויכל"), השבתה של פעולות רצוניות של הגוף ושל המחשבה ("שבת מכל מלאכתו"), יכולת להבריך[3] את הגוף ואת המחשבות במשמעות של להגביל ("ויברך אותו"), ויכולת להבדיל ולעלות בתדר המחשבה ("ויקדש אותו"[4]). כלומר, אלו הן ארבעת הפעולות שהמתבונן צריך לעשות בעצמו והן הכנה להתבוננות פנימית: להכיל (מלשון הכלה ומלשון סיום), לשבות (שביתה), לברך (להציב גבולות) ולקדש (להבדיל בצורה עליונה).

כדי להיות לחוות את עצמו ואת הסביבה (היש) האדם משתמש בעיקר בשלושה כלים: גופו בכלל[5], שמיעה[6] וראיה[7]. והוא חווה את המודעות של עצמו ושל הסביבה דרך: תחושות, רגשות ומחשבות. לכן על האדם לבודד אותם, להבדיל ביניהם, לישר אותם[8] ואז למזג אותם בצורה מסודרת בחזרה לנקודה אחת.

שבת גופנית: לשבות בגוף זה לא קל, אבל זה החלק הפשוט[9], לכן נייחס אותו לתחושות. כלומר, אם הגוף שקט ובלי תחושה שמוציאה מריכוז (דורשת פעולה), הרי ניתן להמשיך ולהתרכז. כי תחושות הגוף לא מושכות אליהן את מודעות האדם ("תשומת לב"), וכך הגוף[10] משמש כמדד למחשבה ישרה עם החיים. וזה הגיוני, כי הגוף של האדם הוא תוצר התפתחותי שמכיל ברגע זה בהווה את הזיכרון של החיים בכלל, ושלו עצמו בפרט.

שבת מחשבתית: לעומת זאת, בשלב הראשון קשה יותר לשבות במחשבה. ולכן, הסופר המקראי משתמש בה כדי לפענח את עצמה. מכיוון שבהתחלה לא עוצרים את המחשבה במכה אחת, הרי הימים[11] מפרטים את השלבים ל"האטה" שלה. הווה אומר, בזמן שהאדם שובת בגופו ללא תנועה, מחשבתו עדיין מתרוצצת במוחו, עליו להפנות אותה (להרכיב אותה) אל נוסחת עץ החיים. שם הוא יסווג (ידמיין בצורה מודרכת) כל מחשבה/רגש/תחושה שעולים – למתרחש באחד הימים. דבר זה יסייע לו להכניס סדר במחשבתו, ובכך לקחת עליה שליטה[12]. המדד לסיום "הרכיבה" על המחשבה הוא – חווית הטוב הכוללת של הגוף והנפש (מחשבה/רגש/תחושה). קרי, "וירא אלוהים כי טוב"[13].

לסיכום: את התחושות האדם יחווה בגוף[14], ואת הרגשות והמחשבות הוא יחווה בשמיעתו ובראייתו (ראשו).

מרגע שאדם שובת בגופו, הרי הוא נמצא ביום שבת. ואם הוא מצליח להשבית/לברך ולקדש את מחשבתו, השבת שלמה ולכן הוא יעשה קפיצה[15] לעדות[16]. אולם אם מחשבתו איננה שקטה, הוא יכול להפנות אותה אל סדר הבריאה ולדמיין:

הערות שוליים דף 58:

[1] התנאי להצלחה הוא לקיים את החוקים של החיים.

[2] אנו מתחילים לדמיין ולשאוב מידע מהיום השביעי כי: 1. יום שבת הוא מוטיב מרכזי ומוזכר לאורך כל הטקסט, ובנוסף הוא אחד מ 10 הדברים/חוקים של החיים/מגבלה. 2. אנו מתחילים מהסוף (של הבריאה/עץ החיים) כדי להגיע אל ההתחלה. 3. ישנה אנומליה בכתיבה שיש לשים אליה לב; ליום השביעי אין ערב, והוא איננו מסתיים.

[3] להוריד על הברכיים, כמו למשל: אצל אליעזר עבד אברהם. ברכת יעקוב לאפרים ומנשה. ספר איוב.

[4] קדוש = מובדל במובן עליון/נשגב.

[5] 1. הגוף הוא מדד למערכת היחסים בין עולמו הפנימי לחיצוני. 2. חושי טעם/ריח נכלל בזמן הזה בגוף כי לא אוכלים/מריחים בעת ההתבוננות הפנימית.

[6] עולמו הפנימי.

[7] עולמו החיצוני.

[8] להעלות אותם במחשבתו בצורה ישרה (מלאה) ולהתמודד איתם: להכניס בהם היגיון, להרגיש אותם ולחוש את המסקנה בגוף, אם יש בזיכרון היגיון ואם הוא מרגיש טוב, והגוף שקט, הרי האדם ישר עם הזיכרון הזה.

[9] הגוף פועל באופן עצמוני.

[10] (חוסר מודעות לתחושות הגוף) תחושת הגוף הטובה היא זו שמאפשרת יכולת להעמיק בריכוז המחשבה.

[11] הימים מתארים תסמיך (אסוציאציות) של זיכרונות משותפים לכלל האדם.

[12] תבנית עץ החיים בנויה מזיכרונות עמוקים המצויים בכל אדם. ולכן קל/טבעי יהיה למוח האדם לחבר וליישר תמונות/אסוציאציות אלו, אל הזיכרונות שלו. כלומר, האדם מדמיין את מה שכתוב ובודק איך הוא מרגיש ביחס לכך. אם הוא מרגיש/חש לא טוב כנראה הוא לא מחובר ישר וכו'.

[13] כלומר, למעט שני ואחד, השלב (יום/מעבר על קבוצת זיכרונות) מסתיים עם ראיית האור מאחורי המחשבה של אותו יום תוך כדי תחושה של טוב.

[14] תחושות. צריך לזכור שאנחנו בחיפוש אחרי החלק החי והוא נמצא בגוף. ולכן בעץ החיים – שהוא הגוף של בן האדם – התחושה היא אמצעי הקשר עם יהוה. כלומר, אפשר להתקדם במחשבה, רק אם התחושה בגוף נותנת את האפשרות להיכנס למרחב התודעתי בצורה מודעת (בערנות). בזמן ההתבוננות/הריכוז, כל שאר החושים/תחושות נכנסים תחת כותרת של "גוף".

[15] מכיוון שהחוויה היחידנית היא חוויה קבועה באדם ורק המחשבות שלו מפריעות לו לראות אותה הרי בכל שלב ובכל זמן הוא יכול לעבור אל העדות ולהגיע אל "יהוה". זאת בתנאי שבזמן הזה של ההתבוננות הגדרת המודעות שלו היא כדלהלן: תחושה טובה של חוסר תחושה בגוף עצמו, מחשבה חופשית לעצור ורגש משוחרר להירגע.

[16] שני הפסוקים הראשונים של ספר תורת משה "בראשית ברא וגו'", בדמיון המודרך זה המרחב בו מתבצעת ההיוודעות/מפגש/תפיסת ההווה וכו', יש לזה שמות רבים כי כולם מתכנסים לנקודה אחת בה הכל אותו דבר.

60/59

ביום השישי הוא יעבד[1] (יעלה בזיכרונו ויישר לדמיונו) את כל המחשבות הפנימיות (לגופו) – בחלק העוסק בבריאה של האדם. ואת שאר המחשבות החיצוניות (מחוץ לגופו) – בברכה. קרי, מערכת היחסים של האדם עם סביבתו. את כל הרגשות שיש לו בנוגע לכך, הוא יכול לסווג כחיות, מפני שהם יוצאים מהאדמה שזה החלק הרגשי/חייתי במחשבתו.

ביום חמישי, (בהנחה שאדם הצליח להעסיק את מחשבתו בדמיונות של "יום שישי" והוא יכול להכיל את המחשבות שלו על עצמו ועל סביבתו בצורה ישרה, ועדיין לא עשה קפיצה מחשבתית ליום האחד) תחושות גופו יתחילו להציק לו. חלקן יופיעו לו כתחושות של גוף[2], וחלק יופיעו לו כמחשבות חמקמקות. ולכן הוא יוכל לסווג ולדמיין את התחושות של הגוף כדגים, ואת התחושות של המחשבה – הוא יסווג וידמיין כעופות. זהו שלב עקרוני (חלק קדום בגופו/מוחו של האדם), וחלק מהרואים נעצר שם ונותן לתחושות אלו לנהל את עולמם, וכך נבראים התנינים הגדולים. כי אדם שמתנהל על פי תחושותיו יברא את עצמו כתנין גדול[3].

ביום הרביעי, אם אדם הצליח להרגיע את גופו ומחשבתו ביחס לזיכרונות התחושתיים שלו, כלומר, החושים שלו רגועים והם לא מפריעים לו לשבות. ואם הוא עדיין נשאר אלוהים (מכיל/שובת/מברך/מקדש) של מחשבתו וגופו, שזה אומר: בעל יכולת להכיל את מחשבותיו, רגשותיו ותחושותיו תוך כדי שביתה בגוף בלי לזוז. הרי הוא יכול להמשיך אל המאורות הגדולים שזה דימוי לידע באופן כללי כגון: זמן, צפייה בכוכבים, תורות/חוכמות וכדומה. הווה אומר, היום הרביעי מציין את השלב בו האדם מגיע אל המרחב בו ניתן להעמיק ולחשוב על זמן ועל מיידע[4] בריכוז.

ביום השלישי ובהנחה שאדם לא הלך לאיבוד בתורות אחרות ולא הלך לאיבוד בחוכמתו שלו. הוא יגיע אל השלב בו הוא יצליח להיות מודע להבדל בין רגש לתחושה. דבר זה מופיע כדימוי של התהוות היבשה מתוך המים. הווה אומר, הוא יצליח למצוא בתוכו את המקום היבש (יבשה) מרגש (מים). ומכאן האדם יכול להיות מודע כיצד מתפתחים הרגש, והמחשבה הרגשית מהתחושה (ארץ). הדימוי לכך בסדר הבריאה הוא צמחיה.

ביום השני, אם האדם לא נסחף אחרי רגשותיו/מחשבותיו, הוא יוכל במחשבתו האלוהית להפריד בין מים למים (רגש – מים מתחת לרקיע. ומחשבה – מים מעל לרקיע). הקו ביניהם הוא הרקיע[5]. כלומר, הוא רואה את המהות שלו על רקע רגשותיו ועל רקע מחשבותיו.

הערות שוליים דף 60/59:

[1] פעולות מחשבתיות כפי שפירטנו קודם כאן (הקדמה לארון ועדות) ובהערת שוליים באיוב, העיבוד נעשה על ידי מודעות לזיכרון מלא/זיכרון חלקי, כלומר, כאשר מעלים זיכרון כלשהו קודם כל בודקים אם הוא היה ומה הסימוכין שלו? אחר-כך מנסים לדמיין אם הוא יכול להתמשך לעתיד עם שאלות כגון: האם ישנה היתכנות, האם הוא הגיוני, מה ההיתכנות, בקיצור כל השאלות של מה, איך, כיצד ומדוע. לסיכום: עיבוד מידע הוא פירוק וחיבור מחדש, עד שממצים את כל האפשרויות הגלומות בו או עד שהמוח מסופק ונרגע, לא לשכוח המטרה היא להירגע/לשבות בגוף ובמחשבה. (דרך אגב, המחשבות האלו שמקרבות ומעלות את האדם לחוויית ההווה המודעת – יהוה – נקראות "עולות".)

[2] המוח בודק/עובר על קבצים של זיכרונות החושים/תחושות. זהו שלב בו המתבונן מתחיל להיות מודע לדואליות בצורה הכי קרובה אליו. קרי, גופו.

[3] מחשבה של תנין היא דימוי למוח דו חי. קרי, המוח הקדום: "קטן ממני אני אוכל, גדול ממני אני בורח".

[4] מדע/קונספציות/מוסכמות בכלל, לאו דווקא אזוטריה של דת.

[5] שנהפך להיות "שמיים".

61

היום האחד (הוא יום שיכול לחול בכל יום/זמן, אין יום ראשון). לאחר שגופו של האדם אפשר לו לסקור את מחשבותיו, ואין לו יותר מה לדמיין ועל מה לחשוב[1], הוא יגיע אל ה"אור"[2]. כעת, עליו להמשיך ולהתחבר אל זיכרון היותו אחד וזיכרון היותו אחד תחום/מוגבל בחוזה של עשרת הדברים. בשלב הזה על המתבונן לעבור במחשבתו על 10 החוקים ולבדוק את עצמו ביחס לכל אחד ואחד מהם אם הוא עומד בהם, כלומר, לשפוט את עצמו ביחס לקיום החוקים של החיים. המפגש מתרחש בשדה של החוק הראשון ("אנוכי יהוה וגו'") אבל עד שזה קורה; גם כאן כמו קודם, עליו להמשיך ולהתרכז בנקודה מדומיינת שנמצאת במרכז שדה הראיה שלו, במטרה להביט/להתבונן מתוך הכתם העיוור שבשדה הראיה. וזה הדבר הישר שאפשר לעשות "בעיני יהוה". כדי לא להעיב על האור הנקי עליו לעצור במחשבתו ולא לחשוב על שום דבר ולא לעבד מידע ולא להכניס מידע[3] ולא לראות שום תמונה רק אור/אש, על המתבונן להישיר מבט דרך ה"אור הפנימי" הזה, וזה אור טוב, מפני שניתן להמשיך מימנו אל שלב העדות שמתחילה ברגע שהקול הפנימי משתתק[4].

ספר בראשית פרק א' פסוק ב': "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים".

הפסוק השני בעדות מתאר את השלבים של החוויה הגופנית והמחשבתית של האדם שמתחיל להתחבר לאחר הפירוק שהוא עבר בדמיון המודרך של עץ החיים. זהו שלב בו המודעות שלו לומדת להתרכז בחלק המשותף לגופו ולמחשבתו.

בתחילת שלב העדות האדם יחוש את גופו ואת מחשבתו מתחילים להתמצק[5] בצורות הבאות:

"רוח אלוהים מרחפת על פני המים" – זה שלב בו הוא חווה את מחשבתו כיכולת אלוהית[6] ואת גופו כמים – עליו להמשיך להתרכז בנקודה האחת ולא להיסחף בחשיבתו האלוהית.

"חושך על פני תהום" – זהו שלב בו עליו להתגבר על הפחד. חושך הוא חוויה של חוסר מידע (אור הוא מידע) – עליו להמשיך להתמקד למרות שהוא לא יודע ולא מבין מה קורה.

"והארץ הייתה תהו ובהו" – הארץ היא דימוי לגופו שהתמצק, התהו ובהו זה דימוי למחשבות מתסכלות, כלומר, הוא ירגיש מוצק וטוב בגופו אולם מתוסכל במחשבתו – עליו להמשיך להתמקד – הוא לא יכול לפתור הכל.

לאחר שהמתבונן הצליח להתמיד בריכוז ולעבור תחושות גופניות אלו, הוא יגיע אל הפסוק הראשון, זהו שלב בו הוא יוכל להפעיל את המודעות שלו על כל נושא. והדימוי לכך הוא: "ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ". הווה אומר, הוא יקבל שליטה על מחשבותיו ולכוון אותן כרצונו ולברא שמיים וארץ במחשבתו (עולמות/רעיונות שלמים) מבלי ללכת לאיבוד בפרטים הקטנים ו/או להרגיש אי נוחות גופנית – המחשבה שלו ברשותו.

הערות שוליים דף 61:

[1] בדמיונו תחושותיו, רגשותיו ומחשבותיו פשטו ולבשו צורות מדומיינות מעץ החיים וכעת מחשבתו נותרת ללא כיסויים.

[2]  בהשאלה מעולם המחשבים: "שולחן העבודה" של המחשבה. נקרא גם "מלאך יהוה" משום שהוא שליח מבשר על הגעה אל סף העדות – ההתחלה של המצב המודע "יהוה". (בהרחבה על הביאור ב"עדות" קודם.)

[3] מכאן החשיבות של סביבה בעלת גירויים מועטים.

[4] מכיוון שהאדם כעת מודע למרחב בו נוצרת המחשבה שלו הוא יכול להשתיק אותה בצורה עצמונית או כפי שכבר אמרנו; על ידי ניקוב המרחב במבט – הישר בעיניו תעשה.

[5] הגוף והמחשבה מופיעים ביחד במודעות (עדיין לא כאחד).

[6] מחשבתו תהיה גמישה וכוללת.

 62

בראשית:

מזמן שהוא מוצק בגופו ובשליטה על מחשבתו, הוא עדיין צריך להתמקד בשדה הראיה בנקודה אחת. הוא צריך לרכז את כל המודעות שלו רק בזה. לא לחשוב ולא לדמיין כלום. ומכיוון שכך, התחושה של גופו תתמזג עם התחושה המודעת של הראיה[1]. כעת, משהווית האדם מרוכזת כולה בנקודה אחת בשדה הראיה שלו, הנקודה תהפוך לאור[2] (סנה).

ממצב זה "סנה", כאשר הוא יציב וקבוע במבטו, הוא צריך להקשיב[3] לקולו[4] של יהוה לראות האם הוא "קורא" לו[5]. ואם הוא קורא לו[6], האור/אש שהוא מודע אליו, יתפרש, ירד[7] אליו, ויתמזג אתו[8]. והוא יהיה אחד[9]. והוא ייזכר שהוא תמיד אחד[10], והקול הנקי שהוא שומע אצלו בפנים זה למעשה הקול של מהותו שחייה בהווה. ולכן הוא הקול של יהוה.

ממפגש/חיבור זה מתחיל האדם להיברא, הוא הצליח להתגבר על הפחד העמוק ביותר שלו. קרי, להשתמש במודעות/קשב שלו במלאו. ומכיוון שכך, לא נותר לו קשב/מודעות בראשו לייצר את האדם שהוא חושב שהוא – את תדמיתו/אישיותו. אלא רק להיות מודע אל האמת שהיא המציאות של הווייתו – חיים.

ומרגע שהוא הצליח להבין ולהפריד בין המחשבות שלו על עצמו[11] לבין המהות שלו, הוא

כבר לא יוכל לחזור אחורה ויהיה מעתה חייב לברא את עצמו מחדש[12].

נבאר:

הקול של יהוה הוא הקול הפנימי של האדם. אולם, כעת הדיבור בא מהבן ברית של חייו והביטוי העליון של מהות האדם – המוח שלו עצמו. על ידי זה שאדם שובת בגוף[13], הוא מתגבר על התחושות והרגשות שלו, ועל ידי זה שהוא מרוכז במחשבתו/דמיונו בנקודה אחת, הוא מתגבר על הכפייה הרגשית והמחשבתית שהוא עושה לעצמו. ולכן כל שנותר לו הוא להיות מודע[14] אל החלק החי החושב שבו, זה שהווה את מהותו.

הערות שוליים דף 62:

[1] המתבונן איחד את המודעות לתחושת הגוף עם המודעות לתחושת הראיה.

[2] זה אותו עיקרון של האבנים ביהושע שהתגלו מתוך חוסר ידיעה, כשמתרכזים בכתם העיוור, הוא נהפך לאור. (זה מצב טבעי של קצות עצבים "השראה")

[3] פעולה סבילה, נותר לו מספיק קשב/מודעות להאזין.

[4] להיות מודע לקולו הפנימי, זה איננו קול אחר או נפרד/הזיה – שמע ישראל וגו'.

[5] ספר שמות פרק ג' פסוק ד': "וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה"

[6] האדם יבין לבד אם הוא יכול להמשיך ליהוה (הוא ישמע את הדיבור הפנימי של עצמו "באוזניים" וירא בעיניו את האש/אור)

[7] יהוה יורד אל האדם, ספר שמות פרק י"ט פסוק י"ח: "והר סיני עשן כלו מפני אשר ירד עליו יהוה באש וגו'".

[8] וזה אומר שהוא הצליח להיכנס אל תוך החלק החושב – מוחו.

[9] יחדל מלכפות את מחשבתו על המציאות ויתחיל תהליך של לחשוב מבפנים החוצה (ישר).

[10] אלו המחשבות שהוא מייצר בראשו שמפריעות לו לזכור זאת.

[11] חילק וחיבר את זיכרונותיו במודעות ובצורה שיטתית (את הזיכרונות החלקיים הוא השלים, ניפה או ניקב ואת הזיכרונות המלאים הוא חיבר והכיל. כלומר, עיבד תחושות/רגשות ומחשבות בעזרת גוף/שמיעה/ראיה) עד שהם נהפכו לחוויה של זיכרון אחד מתמשך בהווה. זו היכולת המקסימלית של האדם, מפני שכל המידע שיש לו הוא רק העבר וגם זה במקרה הטוב שהוא היה ישר.

[12] "יקרה לו מה שקרה לאפרוח שהצליח לנקב את קליפת הביצה".

[13] לא זז, נמצא במצב מנוחה.

[14] נקודת המודעות של האדם הרגיל הינה בעיניים (מאז הזדקף האדם על שתי רגליו), ומשם הוא מבצע את התפיסה/מחשבה שלו על המציאות. מטרת הריכוז הינה בסופו של דבר, להעביר את מרכז החשיבה אל תוך המוח פנימה (כלומר לחשוב מהמוח ולא מהאצלות שלו. קרי, ממה שהוא רואה/מדמיין).

 63

"לחת אבן"

הדימוי של שני דברים יציבים, מוצקים, הניתנים להוכחה הן לוחות אבן, הסופר חקק על הדימוי הזה שני עובדות, על האחת את עשרת הדברים (הגבלה/מפתח), ועל השנייה את המרחב המודע בנפש האדם (עדות), את הדימוי לחיבור ביניהם[1] הוא תאר כ – לחת אבן.

התחלנו עם שני דברים מופרדים, ספר[2] וקורא. לאורך הספר עסקנו במקבילות, בחלק הראשון בעיקר ספרותיות. קרי, בין הכתוב לכתוב, התוצאה של התהליך[3]  = ספר הישר. בחלק השני גם כן עסקנו בעיקר במקבילות, אבל הפעם; בין הספר לקורא עצמו, התוצאה של התהליך[4]  = אדם.

בשניהם[5] שומעים את קולו של יהוה. בחלק הראשון מהכתוב ובחלק השני בקול הפנימי.

הערות שוליים דף 64:

[1] תרגיל במודעות.

[2] ספר תורת משה.

[3] הפעלנו שלושה כללים על שלוש מקבילות ספרותיות, החלק השביעי שהתגלה הוא המהות של הטקסט ושמו "ספר הישר".

[4] כמו במנורה: חילקנו לשלוש את הכלים העיקריים בהם משתמש האדם כדי לתפוס/להכיל את היש: גוף, אוזניים ועיניים. האדם חווה את היש (מודע) ב: תחושה, רגש ומחשבה, ואלו ביחד הם ששת חלקי המודעות שיוצרים את האיש, החלק השביעי של המודעות שנותר הוא המהות של האדם ושמו "יהוה".

[5] יש קול הפנימי לספר תורת משה ויש קול פנימי לאדם, שניהם קולו של יהוה, האדם יכול לבחון זאת גם בכתוב וגם מבפנים על ידי ריכוז שמתאפשר אם מקיימים את עשרת הדברים.

 64

סיכום העדות:

 

העניין הוא להתבונן פנימה ולתת ל"אדם"[1] להתמודד[2] עם ה"איש"[3].

לצורך כך על האיש לעבור באש שבאישון העין.

מקרא ספר דברים פרק ל':

[יא] כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא 

[יב] לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה

[יג] ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה

[יד] כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו[4]

 

הכי קרוב לאדם זה הוא עצמו.

עץ הדעת מתאר את תבנית החוויה של מנגנון החשיבה הרגשי, עץ החיים מתאר את תבנית החוויה של מנגנון החשיבה התחושתי, ואילו הלוחות/עדות מביאות את האדם אל חווית מנגנון החשיבה המוחית.

תבניות אלו יורדות עד לדקויות של אות, מפני שהן נוסחות לביצוע עבודה[5] בחיי האדם[6] .

הערות שוליים דף 64:

[1] יהוה – המצב המודע של מהותו.

[2] הדרך לנקודה זו כוללת מאבק ב"איש" כפי שרואים אצל יעקוב ספר בראשית פרק ל"ב פסוק כ"ה: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר". ספר תורת משה מספר על המאבק הזה, ובספר הישר כתוב כיצד להכיל את המאבק – להפוך את קולו הפנימי של ה"איש" לקולו של יהוה.

[3] תפיסת האדם את עצמו במחשבתו נקראת "איש" .

[4] דיבור פנימי ואומץ.

[5] אלגוריתם עתיק שנועד לברוא אדם מאיש, על ידי זה שהוא נותן למחשבת האדם (איש) נוסחה/סיפור (של דמיון מודרך/עץ החיים) שבו היא לובשת ופושטת צורה, עד שהיא נותרת עירומה ונהפכת מודעת לעצמה.

[6] החיים הם כוח וכוח מבצע שינוי. וכשמסתכלים על אדם שנולד רואים כי המוח מפותח בזמן שגופו לא. ברור לאן הבריאה הטבעית והישרה רוצה להמשיך, קרי, לכיוון החלק העליון באדם.

 65

אחרית דבר סיכום ספר הישר.

"ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא וגו'"[1].

א.     ראינו בחלק הראשון כיצד להתפקח מהקריאה השגויה של ספר תורת משה. וראינו בחלק השני כיצד להתפקח מהמחשבות על מהו האדם. מוח האדם הוא זה שיוצר את ההזיות האלו (קריאה וראיה שגוייה) והוא גם זה שיכול להתגבר עליהם; "אני מחצתי ואני ארפא". לאחר שמכילים את הרעיון האלוהי (המפגש עם יהוה/סינגולריות) אין יותר צורך בשיטות; "ואין אלוהים עמדי" כי האדם הפך להיות יהוה; "ראו עתה כי אני אני הוא".

ב.   המחשבות המדומות שבהן עוקד ה"איש" את האדם, מונעות מימנו להגיע אל המצב היחידני. כמו לדוגמה – התוספות המאוחרות לספר תורת משה שאינן מהסופר המקראי (יהוה), שאותן הוא מכנה "עמלק"[2]. כלומר, סיפורים מומצאים המונעים עדות[3] (תמנע היא האימא ועדה היא הסבתא של עמלק).

ג.    המשכן הוא תאור תבנית האדם[4] שיהוה שוכן בתוכו. המשכן הוא אמצעי שנוצר מתוך חוסר היכולת של העם לעלות בהר, ולכן הוא איננו מטרה לכשעצמה אלא כלי להיוודעות. היום יש לנו ארון מעץ ולוחות אבן בצורת דימוי מחשבתי כמו שהיו לאבות. ואין צורך לנו בעצים ואבנים כדי לעבוד אותם[5].

ה.    ספר תורת משה נכתב על ידי "אדם" שהקדים את זמנו, הוא צרף[6] ידע[7] שנצבר[8] לאורך שנים והגיע למסקנות שרצה להעביר לדורות הבאים. כחלק מהמסקנות ויישומן הוא ברא את השפה[9], כתב וערך[10] ספר. בחר/ייצר והבדיל עם[11] כדי שיישא את סיפרו. וזה הביאור הישר[12] של ספר תורת משה.

לפי כך המסקנה תהיה: ספר תורת משה מנגיש לאדם את מערכת הניהול והאכיפה הפנימית שלו.

הערות שוליים דף 65:

[1] ספר דברים פרק ל"ב פסוק ל"ט.

[2] עמלך/העמל שלך שאיננו של הסופר.

[3] הגעה ומעבר שלב.

[4] המשכן הוא דימוי לאדם. ספר שמות פרק כ"ד פסוק ט' :"ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן" (שיקוף/האצלה) וגם כשאדם מטמא את עצמו הוא מטמא את המשכן למשל ספר במדבר פרק י"ט פסוקים י"ג ו כ'.

[5] ספר דברים פרק כ"ח פסוקים ל"ו/ ס"ד: "יולך יהוה אתך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבתיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן"/ "והפיצך יהוה בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבתיך עץ ואבן".

[6] עיבד, ניתח, מטא דאטה.

[7] שעוסק במהות החיים כאדם ושניתן לבחינה (להבדיל ממידע שצריך בחינה והוכחה).

[8] בצורת ידע/מיידע ומיתולוגיות אזוריות.

[9] עברית שנכתבה בכתב עיצורי (כך שיתאפשר ליצור מילים ומשמעויות חדשות/מדויקות בצורה יעילה) מבוסס ציורים/תמונות (דבר שמאפשר ראיית עומק על בניית ולפי כך, משמעות – המילה הנכתבת).

[10] בעקביות/שלמות/נאותות. ספר תורת משה נכתב בצורה "קריפטוגרפית". הסופר המציא שפה, הכניס לה אקסיומות (ידע של האדם על עצמו המובן מאליו, כמו למשל: עץ הדעת שאומר שאדם לומד מטעות, או עץ החיים שאומר שהאדם מקבל את הטוב באופן טבעי/מובן מאליו), והפך אותה לתורה שניתנת לעיבוד שיטתי היוצק משמעות ישרה למילים.

[11] הבסיס האתני התפצל ממסופוטמיה לכנען ולמצריים. אלו שירדו למצריים נקראים "יוסף" (החכמים), ואלו שנותרו באזור כנען נקראו "בכור יעקב" (העקשנים). אלו שני סוגי האופי לכתיבה ולנשיאה של ספר תורת משה. (בנוסף ובדרך, הצטרפו אליהם חסידים ואוהדים של החוכמה המצויה בספר תורת משה מעמי האזור ועוד.)

[12] מוכח ומתאים לכל מה שכתוב.

66

נספח שאלות ותשובות לארון:

  1. מדוע בחר הסופר המקראי לפתוח את סיפרו במילה "בראשית"?

– המילה "בראשית" היא ראשונה ויחידנית וזאת כדי להראות לקורא שעליו להפעיל את המצוי בראשו ולבחון כל רעיון, סיפור והסבר החל מההתחלה, ולראות האם הם נכונים על פי האמת הפנימית שלו[1] והאם הם מגובים וישרים עם כל הכתוב. כלומר, ספר תורת משה מתחיל בראשו[2] של הסופר המקראי ומסתיים בראשו של הקורא[3].

  1. מדוע נכתב ספר תורת משה?

– ספר תורת משה נכתב כדי לסייע לבריאה של האדם החושב.

נבאר:

מודעות האדם כיום נמצאת בשלב התפתחותי שלא הסתיים. כלומר, על האדם להדביק את הפער הקיים בין החשיבה הרגשית לחשיבה מודעת[4] על ידי תפיסת זיכרון ההווה (היוודעות עם יהוה), דרך המחשבה ומגוף ראשון. ניתן לדמות תהליך זה ללידה מחשבתית הנדרשת כדי ל"אזן" את הלידה הגופנית של האדם, זאת מפני שחווית הלידה הגופנית מפתחת ומקבעת צורת חשיבה רגשית המשפיעה על יכולת החשיבה. מזמן שהאדם עובר תהליך של לידה גם במחשבתו – הרגש יסיים את ניהולו ה"חייתי" שעוקד את המחשבה, והאדם יוכל להמשיך בתהליך הבריאה כאדם שחושב מהחלק החי שבו, קרי, מהחלק שמודע תמיד ובכל רגע נתון ושפועל אך ורק במסגרת החוקים של החיים – מוחו. דבר זה נמצא בבסיס הקיום של צורת חיים המכנה עצמה "אדם תבוני/חושב"[5].

הערות שוליים דף 66:

[1] אקסיומות/דברים מובנים באופן טבעי.

[2] כל ספר תורת משה הוא מטפורה לאשר מצוי במחשבתו/ראשו של אדם חושב. הסופר בספר תורת משה השתמש בחומרים הספרותיים שהיו בסביבתו ("זיכרונות"/מידע), שיפץ, ערך והתאים אותם לתבנית נפש האדם ותבנית סיפרו כגון: סיפורי גלגמש – נוח. פפירוס איפוור – מכות מצריים. היקסוס – יוסף ועוד. כלומר, הסופר עיצב זיכרונות אזוריים כדי שהם יתאימו לדימוי נפש האדם.

[3] בשלב הזה כבר על האדם להבין, שאפילו הכתיבה של ספר תורת משה היא הצרה/מוגבלת וחיצונית לחוויה הסינגולרית שהיא המטרה של כתיבת ספר תורת משה ושהוא יכול וצריך לחוות בעצמו.

[4] מחשבת האדם מעבדת את המיידע על ההווה באותה מתכונת שמוח האדם מעבד את התמונה שמופיעה לו בשדה הראיה, קרי, מייצר חלק גדול של התמונה מעצמו ובעצמו. ולכן התוחלת של התנהלות תבונית על בסיס מידע חלקי, תייצר פער בין יכולת הניהול לבין הניהול בפועל (פער זה נקרא בשפה המקראית "בעל פעור").

[5] הסופר המקראי מדמה זאת לשחרור מבית עבדים (מחשבה רגשית מורידה למקום "צר").

67

 

  1. מהיא משמעות ה"בריאה מחדש"?

– התקדמות בתהליך אל צורת מחשבה יהוה[1].

נבאר:

סגנון החשיבה של צייד[2] (לקט) הוא לפני יהוה. כלומר, טרם התיעוד של מצב המודעות "יהוה".

את הצייד העתיק[3] לפני שבני האדם היו מודעים ליהוה, מייצגת דמותו של נמרוד המקראי[4]. כלומר, שיטת הצייד טבעית אך מסוכנת יותר לאדם – מאשר חקלאות ורעיית מקנה שהן סגנונות חשיבה מתפתחת של קבוצה/חברה – ולכן מוענק לו התואר גיבור, הוא מצליח להתגבר על הפיתוי של הנוחות והפחד, והוא מחפש להשתלב ולזרום באופן טיבעי בחוויה האלוהית. אולם כדי לצוד, הצייד הולך במעגלים. והאחרית של השימוש בסגנון החשיבה של "לקט צייד" היא, שהאדם בסוף יצוד את עצמו.

את סגנון החשיבה של חקלאי (ושל רועה צאן[5]) – מייצגת דמותו של קיין, שהוא דוגמה לאדם מתכנן (מחשב), אולם תכנון (חקלאות) "הורג" את המצוי/היש[6] ולכן גורלו לחזור על טעויות[7] וללמוד משגיאות[8].

לכן, כצעד מתבקש, עליו להתקדם מצורת החשיבה של ניצול משאבים והישרדות ולהשתמש בצורת חשיבה כוללת וישרה (אלוהית) המתאימה לתפקידו של האדם כמנהל את עצמו ואת הסביבה בה הוא חי.

  1. מהיא התכלית והתאוריה הגדולה המאוחדת, ומה החידוש של ספר תורת משה והסופר המקראי?

המסר של תורת משה הוא; שהתכלית היא "שאיפה למודעות יחידה" (סינגולרית[9]) הנובעת והמייצרת מודעות כוללת ("יהוה"/"אלוהים") וכל שעל האדם לעשות כדי לדעת זאת, הוא להביט ישר אל תוך עצמו פנימה, ואם הוא לא מצליח, אז הוא יכול להיעזר בזיכרון (ברית/חוקי החיים) ולהשתמש בשיטות/עצים (כפי שהן מפורטות), העיקר זה להסתכל ישר, כאשר מתבוננים ישר רואים את המחשבות, וכאשר עוברים את המחשבות, ניתן לחוות את החיים כצורת ביטוי של השדה במצב סינגולרי.

הערות שוליים דף 67:

[1] מודעות (נלמדת) הנמצאת מעבר לדואליות ואשר מתהווה ומתנהלת באופן ישר להתפתחות החיים – לחשוב כמו אלוהים שברא את הכול. אבל מכיוון שאנו מדברים על אדם שלא יכול לחשוב על הכול בכול מיכול כול, אז לחשוב כמו אלוהים עבור האדם זה לחשוב בפרמטרים של 10 הדברים –  לא לפגוע ולהתרכז.

[2] כדי לצוד, צייד צריך להיות "חכם" יותר מהחיה שהוא צד, ולכן סגנון חשיבה של צייד הוא כבר התקדמות מסגנון החשיבה של חיה.

[3] את הצייד המתקדם מייצגת דמותו של עשו הבכור.

[4] הממלכות שלו הן אותן תרבויות שפעלו לפי שיטת החשיבה של הצייד ולכן הם היו "כובשים" ממלכות אחרות – צדים אותן,

[5] שילוב של חקלאי וצייד.

[6] "הבל", ספונטני/עצמוני/הווה ולכן יהוה שעה אל מנחתו.

[7] יצא אל ארץ נוד (נדודים) קדמת עדן.

[8] זו הסיבה שניתן לו "אות" קרי את יכולת הכתיבה/תיעוד כדי לא לחזור על טעויות.

[9] הצד השני של "המפץ הגדול" לאן שהיקום מתרחב" דומה לרעיון שהחיים מתפתחים מנקודה אחת (זיגוטה) ומסתיימים בנקודה אחת (תא) של זיכרון.

 

עד כאן ספר הישר.

למי שרוצה להמשיך ולקרא יכול לכנס לאתר נוסף בו נתמקד יותר בצורה בה ספר תורת משה נכתב.

חזרה למעלה – אתר ספר הישר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיכומים ישנים שכבר נכללו ונערכו לתוך ההקדמה של ספר הישר:

1.

ספר זה עוסק במודעות[1] בכלל ומודעות אל זמן הווה בפרט, למרות שהווה זמין לפעולות האדם, הוא איננו נגיש למחשבתו, ולכן הפתרון הוא להגיע אליו דרך זמן עבר, כלומר, להתחבר ל"זיכרונות קדומים" ומשם להתקדם אל ההווה. בספר זה אנו נדגים את הפעולה של להיזכר (במשמעות הפעולה הטבעית שכל אדם עושה כדי לקבל פרספקטיבה נכונה על המציאות), ולצורך כך לקחנו זיכרון מחשבה עתיקה (כפי שהיא מופיעה בספר תורת משה[2]) וחיברנו אותה אל האמיתות הטבעיות המצויות בכל אדם, וזאת מאותה סיבה – קבלת תשקופת (פרספקטיבה) מודעת על ספר תורת משה בכלל ועל המציאות[3] של חיי האדם בפרט.

המעשה של חיבור זיכרון העבר אל מציאות ההווה, להלן; להסתכל דרך עיניי הסופר המקראי, ולהעלות את המחשבה הנקייה, הטבעית והישרה[4] הקיימת בספר תורת משה – נקרא ספר הישר, וזאת מפני שיושר הוא פועל יוצא של זיכרון.

בספר הישר נתחבר למטרה שעומדת מאחורי כתיבת ספר תורת משה, נדגים מה הסופר דמיין/צייר במחשבתו על פי קולו הפנימי העולה מכתיבתו. נעשה זאת על ידי חקירת הכתוב, ובכך נאסוף את הכיסוי מעל כלי המשכן (1. מנורת הזהב 2. ארון הברית/עדות), ונגלה שהם: 1. תרשים זרימה שמתאר את המידע על המידע (המטא דאטה) של ספר תורת משה. 2. שלד ספרותי/תבנית/שיטה.

ספר זה מציג את השיטה לחקירת התשובה של ספר הספרים לשאלת השאלות – מהם החיים? התשובה נמצאת בחוויה יחידנית של תפיסת זיכרון ההווה[5], מנקודת מבטו של האדם. (הדימוי הכי קרוב כרגע ל"חוויית הווה" שאותה יעבור הקורא היא – המודעות הכוללת אל המושג הפיסיקלי של "שדה"[6].)

לסיכום: ספר זה מאפשר תשובה אחת כוללת[7] מובנת ומגובה – "תאוריה גדולה ומאוחדת". תשובה זו ניתנת בעת בחינה של חוקיות הכתיבה של ספר תורת משה, אולם היא עצמה מתחילה להתבהר עם הצעד פנימה (אשר על הקורא לקחת) אל החלק המצוי בו ואשר משותף לכלל החיים.

הערות שוליים 1:

[1] חיים.

[2] ספר תורת משה הוא עבודת מחקר עתיקה (עדות) על הדרך כיצד לעבור את המחסום הרגשי ולהתפתח.

[3] תפיסת המציאות הפנימית של האדם ותפיסת המציאות החיצונית של האדם בנויות לפי אותה תבנית. ולכן, האדם משתמש בזיכרונו כדי לאמת את עולמו הפנימי – הרי הוא גם יעשה זאת כדי לאמת את עולמו החיצוני.

[4] כל ההקשרים הדתיים אינן ממין העניין, כי עבודת המחקר העתיקה עוסקת במחקר רציונלי של מהות האדם כבן אנוש, והעלאת המסקנות על הכתב. ואילו דת עוסקת בעדכון תאוריה רגשית ביחס לכתוב.

[5] אנו מעוניינים לתפוס את זיכרון ההווה, כלומר, לתפוס את הרגע החולף דרך הזיכרון (עבר), וזאת מפני שלא ניתן כרגע לתפוס את ההווה דרך ההווה כי ברגע שחושבים על ההווה הוא כבר עבר, ואילו דרך העתיד לא ניתן – מפני שהעתיד לא ידוע – זה יהיה ניחוש, ולכן הזמן היחידי מימנו ניתן לתפוס את ההווה הוא העבר (כי הוא היה) וכל מה שצריך לעשות זה להיזכר בעבר בצורה נכונה וישרה – "להגביר מהירות תדר חשיבה" ולזרום אל  ועם ההווה ולחוות את הרגע הנוכחי – הרעיון הכללי דומה לגלישה על גלים בים.

[6] "הפיסיקאי הקלאסי ראה את הטבע כבנוי מחלקיקים חומריים אשר כוחות פשוטים פועלים ביניהם, ועוצמתם של כוחות אלה נקבעת אך ורק ע״י המרחק שבין חלקיקי החומר. והנה בא מאכסוול (1831-1879) והראה שזירת הפעולה של המטענים היא המרחב המקיף אותם. משמע, לא המטענים או החלקיקים חשובים לתאור התופעות הפיסיקאליות, אלא השדה במרחב המתוח ביניהם. זאת ועוד, על-פי התפישה הקלאסית היה החומר, בניגוד לאנרגיה, קשור תמיד למושגים מוחשיים של כובד, מאסה ומשקל, לפיכך אין השדה יכול להיות דבר בר-משקל — שהרי הוא מייצג רק אנרגיה. אלא שעם בואו של אינשטיין (1879-1955) בטלה אבחנה זאת בין חומר, שדה ואנרגיה. החומר הוא “אותו מקום שריכוז האנרגיה בו גדול ביותר”, ואילו השדה הוא “אותו מקום שריכוז האנרגיה בו קטן”. ומאחר שהחומר אינו אלא מצבור אנרגיה, הרי שהאבחנה ביו חומר לשדה אינה איכותית אלא כמותית גרידא. כיוון שכך מושג השדה הוא ממשי לפיסיקאי המודרני כמו הכיסא עליו הוא יושב, ובמילים של אינשטיין: ״השדה הוא הממשות היחידה״. (פורסם ב"מחשבות" 1976 מחבר – צבי ינאי)

[7] מתאימה לכלל הדעות והכוחות הפועלים, כולל דת ומדע.

 

2.

ספר הישר מבאר את ספר תורת משה על פי עקרונות היושר הטבעיים, כגון: קבלת הוראות קריאה מהסופר המקראי עצמו, או מתן עדיפות ומשקל לרעיון שמופיע מוקדם יותר. אולם, עיקרון היושר הבסיסי ביותר הוא – להתמודד עם החומר הכתוב כמו הסופר המקראי, שזה אומר, לקרוא את הכתוב ללא שום תוספת, וכך יוותר הקורא עם עקרונות היושר שהם החוקים של החיים עצמם, והם אלו שיעזרו לו להישאר במקרא ולהתרכז בדברי הסופר[1].

ניתוח המקרא על פי עקרונות היושר לעיל מביא את הקוראים לראיית התבנית[2] המצויה בספר תורת משה. וראיית התבנית מובילה לחוויה מודעת בנפש האדם. חוויה זו היא חוויה יחידנית (סינגולרית) אשר שמה יהוה והיא מוגבלת בעשרת הדברים[3] המייצגים את החוקים שעל פיהם בנוי האדם עצמו[4].

נבאר:

לכאורה, הסופר המקראי כתב ספר המתאר עלילה בה מעורבות היסטוריה ואגדות קדומות (מיתולוגיה) אבל, כאשר עוקבים מקרוב ובצורה שיטתית אחרי עבודתו של הסופר, והעלילה מקבלת את העומק ואת הממד האנושי, מוסר הכיסוי וההבנה המתבהרת ועולה היא – שספר תורת משה הוא תרגיל במודעות.

התרגיל במודעות נועד לפיתוח יכולת החשיבה של הקורא[5]. להתפתחות זו קורא הסופר המקראי בריאה[6].

הנוסחה לבריאה נקראת עץ החיים[7] והיא שיטת התבוננות של בן האנוש על גופו. בבסיס השיטה עומד הרעיון של הפניית המודעות/הקשב של בן האדם, אל החלק החושב שבו.

התוצאה של הפניית המודעות אל החלק החושב ובכללן זה העיניים (תפיסת המציאות של האדם נשענת על הראיה), היא הכרה בהפרדה הקיימת בין המחשבות עצמן לחלק שחושב (יוצר) אותן. עבור תבנית החלק החושב המציא הסופר המקראי את המילה אדם, ועבור צביר המחשבות הסופר המציא את המילה איש. הווה אומר, אדם = תבנית, איש = מחשבות.

כלומר, עץ החיים הוא נוסחה של דמיון מודרך שבאמצעותה האדם יכול להיות מודע כיצד הוא מורכב[8]. אולם, כדי להבין את מהותו (החלק החושב שבו), על בן האדם לעבור[9] את האור (מחשבות/איש), ולהגיע בעזרת חוקי ההגבלה אל המרחב התודעתי[10] בו נמצאת היכולת להעיד על המצב היחידני[11] של מהות האדם – יהוה.

הערות שוליים:

[1] היו נגישים גם לסופר המקראי ובכך יכולים להוות צד משותף בין הכותב לקורא. והם אלו אשר נותנים תשובות ישרות שיש להן סימוכין בכל הכתוב מחד, ואשר משתקפות באמת של הקורא מאידך.

[2] ארון.

[3] החוקים הישרים של החיים ולפי כך גם "כרטיס הכניסה" לחוויה זו.

[4] (האמת הביולוגית) "הברית" שיש לאדם (יצור רב תאי) עם החיים/קיומו.

[5] ומכאן ההשפעה והמשיכה אל הספר לאורך השנים.

[6] שלב עקרוני בתהליך. מילת מפתח בספר תורת משה שמשמעה יצירה חדשה בהתאם (בצורה ישרה) ובהמשך לתהליך הטבעי. לדוגמה: התפתחות שניתן לראות במוח האדם – מנגנון מתפתח על מנגנון קדום יותר.

[7] זיכרונות החיים המשותפים לכלל האדם.

[8] נפש/חיה, זכר/נקבה וכו'.

[9] כל שיטת המודעות למצב היחידני מבוססת על שינוי מיקוד הראיה בעיניים, תוך כדי ריכוז.

[10] המרחב הספרותי שלו מתואר בשני הפסוקים הראשונים של ספר תורת משה.

[11] מצב מודע שנמצא מעבר למחשבה דואלית ולפי כך מכיל אותה בצורתה האחת, לדוגמה – מודעות של זיגוטה.

3.

חווית הקריאה בספר תורת משה[1] על פי ספר הישר[2] מראה כי ספר תורת משה עוסק בהתפקחות, ולפי כך הוא ספר של רואים[3].

עדות הסופר המקראי[4] מובעת בכתב, ולכן על האדם הקורא לעקוב אחרי הכתב עצמו ורק בשלב הבא לנסות ולהבין את המשמעות התאורית של הנכתב ב – מילה/משפט/רעיון וכו'.

עליו לעשות זאת מפני שמשמעות של מילה מקבלת הבנה שונה בהתאם לזמן, מקום ובעיקר לצורה בה היא נהגת. הווה אומר, הפירוש של המילה איננו קבוע, ותלוי באופן הקריאה.

לעומת זאת אופן בניית המילה, מיקומה והחזרות עליה עד לרמה של אות (בספר תורת משה), הנם זיכרון קבוע, ושם שילב הסופר המקראי את הידע המשלים הנחוץ לקריאה מפוכחת במקרא.

הערות שוליים:

[1] קובץ של "חמישה" ספרים: בראשית/שמות/ויקרא/במדבר/דברים.

[2] קרי, ביאור של ספר תורת משה מתוך ספר תורת משה. יש לו כינויים כגון: "לחם שמיים/מן", "תורת/עצמות יוסף", כמו כן מזמן יהושע הוא מכונה "גלגל". זו איננה הפעם הראשונה שספר הישר מופיע. ההופעה המתועדת האחרונה שלו במקרא היא בספר מלכים ב' פרק כ"ב פסוקים ח' והלאה.

[3] כתוב בדימויים.

[4] (שושלת/גילדה) אנשי ידע משותף/משלים והסתכלות אחידה על הטקסט של ספר תורת משה. בין היתר, היו מיומנים במלאכת הכתיבה ובידיעתם את נפש האדם.

 

 

סוף

חזרה לראש העמוד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עד כאן ספר הישר. החל מנקודה זו (למי שהגיע..) יכנסו חומרים שזקוקים לעריכה.

הרחבה על עדות[1] עשרת הדברים:

נקראים גם: הברית/חוקי היושר של הטבעיים של החיים/ההגבלה[2]/המפתח[3]

ספר שמות פרק י"ט

 

[א] וידבר אלהים (זו השיטה[4]) את כל הדברים האלה לאמר [ב] אנכי ("אנכי" = 1. מלשון אני/עצמי, כלומר, הדברים שאדם יכול לחוש בגופו. 2. אנוכי, מלשון אנוכיות) יהוה אלהיך ("יהוה אלוהיך" = השיטה – במציאות – שעל פיה האדם/יהוה פועל) אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים (והיא זו שמשחררת מהשעבוד של המחשבה, להלן, "ארץ מצרים/בית עבדים") לא יהיה לך אלהים אחרים על פני (אין שיטה נעלה מזו ולכן, אל תשתמש בשיטות אחרות) [ג] לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים, מתחת לארץ [ד] לא תשתחוה להם ולא תעבדם (אל תשתעבד לתוצרי שיכלך/מחשבות/דמיון, כמו שהאחרים עושים) כי אנכי יהוה אלהיך אל קנא (יהוה הוא השיטה הבלעדית) פקד עון אבת על בנים על שלשים ועל-רבעים לשנאי] ה] ועשה חסד לאלפים לאהבי ולשמרי מצותי (פעולה שגוייה, גוררת תוצאות. ופעולה נכונה, גוררת רווחים לאורך זמן) [ו] לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא (אל תתקדם – בדרך יהוה – בשקרים, תתקדם על פי מה שאתה יודע בברור) כי לא ינקה יהוה את אשר ישא את שמו לשוא (אפשר להתקדם אל המצב יהוה גם אם עושים טעות בתום לב וביושר[5], אבל לא ניתן להתקדם בשקרים) [ז] זכור את יום השבת לקדשו (קח לעצמך פרק זמן בו אתה מפעיל את הזיכרון שלך – מחשבתך– בצורה נעלה[6], תוך כדי שביתה) [ח] ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך (תחשב חישובים) [ט] ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך (ויום אחד בשבוע תקדיש להבנה של מהותך כאדם)  לא תעשה כל מלאכה אתה  ובנך ובתך (בלי חישובים והתולדות[7] שלהם, כלומר, המחשבות שמשרתות מטרות ארציות) עבדך ואמתך (גם לא חישובים שמשרתים אותך) ובהמתך (או עובדים למען המטרות שלך) וגרך (מחשבות שאימצת) אשר בשעריך (ואשר עולות לך מיד – רוצות להילקח בחשבון[8] – כאשר אתה מנסה לחשוב) [י] כי ששת ימים (שישה שלבים של הבוננות/עץ החיים) עשה יהוה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם (המחשבות הן אלו שיוצרות את העולם/מציאות וכל אשר בהם) וינח (הבוננות נעשית תוך כדי מנוחה של הגוף ושל המחשבה) ביום (כמו יום עבודה, כלומר, שישה ימים אדם עובד – גם בגוף וגם במחשבה – עבור הישרדות ודברים ארציים, ועוד יום אחד, עליו להשקיע עבור התקדמות והתפתחות, כלומר ביחד שבע ימים, להלן, שבוע) השביעי (ההתגלות של המצב "יהוה" מגיעה בשלב השביעי) על כן ברך (ברכה = הגבלה, וכמו כן, חיזוק נוסף למנוחה[9]) יהוה את יום השבת ויקדשהו (הבדיל אותו בצורה עליונה) [יא] כבד את אביך ואת אמך (כפשוטו וכמו כן, כבד את הסופרים[10] הקודמים לך) למען[11] יארכון ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך (זה ישתלם לך באופן כללי וזה במיוחד ישתלם לך כאשר תהייה צריך להתמודד עם הרגשות שלך) [יב] לא תרצח (כפשוטו, פיזית ונפשית) לא תנאף (אל תשבור התחייבויות) לא תגנב (אל תקח משהו שהוא של מישהו אחר) לא תענה ברעך עד שקר (אל תשחית אחרים למענך) [יג] לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך (תתרכז במה שיש לך – זה הנכון והטוב).

הערות שחשוב להדגיש:

  1. אלו לא ציווים[12] – זו האמת. הסיבה שבני אדם רואים את הדברים האלו כציווי היא; 1. העבדים רואים את המציאות דרך פעולות – כי כך עובדת ההבנה של עבד, עבד מבין פקודות. 2. בני האדם החופשיים רואים זאת כדבר מחייב – כי אמת היא עובדה, ועובדה היא דבר מחייב.
  2. כל העובדות האלו הן אמת אחת. הסופר פרט את האמת של; "אנוכי יהוה אלוהיך", לחלקים קטנים הניתנים להבנה בשלבים.
  3. "החלקים הקטנים[13]" הם פריטה של האמת הראשונה ("אנוכי וגו'") לסעיפים ולתתי סעיפים, אשר משמשים כהנחיות כיצד להיות "אנוכי".

נבאר:

כאשר אדם קורא את הדבר הראשון ("אנוכי וגו'"), הוא יכול להצדיק בכך אנוכיות שחומסת את הזולת. כלומר, האדם למען אנוכיותו – עלול לפגוע בעצמו ובאחרים. ולכן, הסופר המקראי מנחה את הקורא, ועונה לו על השאלה: "כיצד להיות אנוכי[14]?" במספר שלבים שקלים יותר להבנה, ואשר משקפים את נקודות המבט הפנימית והחיצונית, של האדם על העולם/מציאות.

לדוגמה: סעיף כיבוד הורים, זה הוא שלב בהבנת האנוכיות של האדם עצמו, כלומר, האדם הוא סוג של המשך של הוריו עצמם, ולכן אם הוא מכבד אותם הוא יוכל בהמשך גם לכבד את עצמו ולהיפך. תת הסעיף של כיבוד הורים הוא ביאור כיצד לכבד אותם (זה איננו שכר) והתשובה נמצאת במילה למען. כלומר, תכבד אותם בצורה שתאריך את ימייך[15].

  1. כל הדברים (החוקים של החיים) נכונים גם בשמיים (במחשבה) וגם בארץ (במעשים). כלומר, כאשר האדם עוסק בעולמו הפנימי (שמיים/מחשבה) הדברים האלו צריכים להיות מיושמים, וגם כאשר האדם עוסק בעולמו החיצוני (ארץ/סביבה/חברה/זולת) עליהם להיות מיושמים. לדוגמה: יום שבת צריך להיות גם למחשבה (שביתה של חישובים וכו') וגם שבת לגוף (שביתה של עבודה וכו').

לסיכום ההערות:

הדברים האלו מופיעים לאחר הניסיון הכושל של העם "לעלות בהר". ו"לעלות בהר" זה דימוי להתפתחות מחשבתית[16]. ואין לאדם תוחלת/עתיד אם הוא לא יתפתח מחשבתית[17]. כי האדם במהותו הוא יצור מתפתח, וצורת ההתפתחות של האדם היא דרך המוח/שכלית. ודרך המוח ליצור את המציאות היא; דרך המחשבה. ודרך המחשבה להתפתח היא; על ידי עלייה ברמת החשיבה[18]. כלומר, החיים יצרו את יכולת החשיבה ולכן היא יכולה להתפתח, רק במסגרת החוקים שלה

[1] בכל מקום בו משתמש הסופר המקראי המילה "עדות" המשמעות היא שדבר זה נבחן על ידו עצמו.

[2] על ידי זה שאדם "מגביל" מחשבות והתנהגויות לא רצויות הוא יכול להתקדם לכיוון הנכון.

[3] התנהגות בצורה לא תוקפנית מונעת התגוננות (התנגדות) ובכך פותחת אפשרויות נוספות/רצויות.

[4] המילה "אלוהים" היא מילה נוספת ל"שיטה", כלומר, השיטה של החיים בכדור הארץ היא; יחידים (כמו למשל תאים) מצטרפים ביחד לישות אחת (יצור רב תאי) ויוצרים מודעות אחת. זו הסיבה שאלוהים כתוב ברבים.

[5] לימוד/שיעור.

[6] לחשוב על דברים ב"רומו של עולם", מהות החיים שלך כאדם וכו'.

[7] העתיד/דמיון.

[8] למחשבות חדשות שהאדם טרם הגיע למסקנות עליהן, קרי, טרם סווגו – יש נטייה "לקפוץ בראש".

[9] ברוך, מלשון של ברכיים. אדם צריך להיות במצב מנוחה/כניעה כדי להבין. ספר בראשית פרק כ"ד פסוק י"א: "ויברך הגמלים מחוץ לעיר".

[10] ספר דברים פרק ל"ב פסוק ו': "הליהוה תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכננך".

[11] מילת חיבור לפני תיאור המטרה או הרצון המקווה.

[12] "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר".

[13] כל השאר מלבד "אנוכי יהוה אלוהיך וגו'".

[14] התשובה היא: כל אדם ישר, שמתנהג בצורה אנוכית נכונה, קרי, מתעסק בעניינים שלו ולא פוגע בזולת, מגיע בלי שום צורך בעזרה חיצונית, להבנה של מהות החיים, להלן, להבנה של "יהוה".

[15] כמו למשל, תדאג לעצמך, כך מתווספים להם נחת וכבוד, וכך גם האדם מתיישר עם הדבר הראשון; "אנוכי".

[16] לעלות מלשון עלייה ברמה ו"בהר" מלשון בהירות. כלומר, כאשר עולים ברמה המחשבתית הדברים נהיים יותר "בהירים". כמו כן, הבהירות/אור זהו דימוי לאור בעיניים שרואים כאשר מגיעים לקצה המחשבה. כלומר, כל אדם יכול לבחון זאת על עצמו, כאשר מביטים בריכוז והראש נקי ממחשבות – רואים רק אור. האור הזה הולך ומתחזק ככול שממשיכים להתרכז, זה הוא החשמל הסטטי שבעצב הראיה, ככול שממשיכים להתרכז הבהירות שלו הולכת וגוברת. כל בני האדם מגיעים לשלב הזה כל יום והוא נקרא "לחלום". השווה בין בוננות לחלימה הוא; שבשניהם הגוף נח. בשניהם המוח מעבד מחשבות. וההבדלים בין בוננות לחלימה הם; שבבוננות האדם מודע. ובבוננות האדם פועל כדי לעבור את המראות/תוצרי שכל על ידי ריכוז המבט בנקודה שנמצאת ישר מולו וזאת כדי לעבור ולהגיע למצב מודע של יהוה.

[17] כל הבעיות החברתיות והסביבתיות, הן השלכה/האצלה של הבעיות שיש למין האדם עם עצמו/התפתחותו. כלומר, מין האדם מנהל את כדור הארץ על בסיס ערכי של חיה (כוח) ולא של אלוהים (מוח).

[18] עוצמה, להלן אפשרויות פעולה. 1. כדי לתת אפשרויות רבות יותר לפעולה, על המוח לייצר יותר קשרים עצביים. 2. כדי לסקור כמות גדולה יותר של קשרים עצביים, על המוח להגביר תדר "חשיבה". כלומר, העלייה ברמת החשיבה כוללת גם עלייה בכמות הקשרים העצביים וגם עלייה בתדר המחשבתי. הווה אומר, עלייה במרמת המחשבה.

ספיחים החוקים של החיים.

הדיון על החוקים של החיים

 

"אנוכי"[1], אנוכי הוא ביטוי לתחושות שאדם יכול לחוש מעצמו. כלומר, יהוה הוא האדם עצמו, ולכן הוא יכול לחוש אמת זו דרך גופו, לדוגמה: האמת המיידית שכל אדם יכול לחוש מעצמו בחיי הארץ היא; שהוא צריך לדאוג לעצמו (לצרכים שלו/הישרדות), התנהגות טבעית זו, מסבירה את השימוש של הסופר במילה "אנוכי", במובן של "ארץ", כלומר, בדברים הארציים.

עוד דבר שאדם יכול לחוש מעצמו הם התחושות המיידיות שלו, תחושות אלו שהוא מודע אליהן היא; השיטה של "עץ החיים", בשיטה זו האדם מעלה את רמת החשיבה "עולה בהר", "מטפס בעץ", על ידי מעקב אחרי תחושות גופו. וגם כאן, בגלל השימוש בגוף – שזה הדבר המיידי שאדם מודע אליו – מוסבר השימוש שהסופר המקראי עושה במונח "אנוכי",  והפעם במובן "שמיים", כלומר, במאפיין המייחד את מין האדם והוא יכולת החשיבה שלו.

לסיכום השימוש שעושה הסופר במילה "אנוכי".

השימוש במילה מעיד גם המקור של הדברים האלו, כלומר, אלו חוקים טבעיים שכל אדם יכול לחוש מתוך עצמו,  ומכאן גם הדבר (חוק) שמגיע מיד אחריה: "לא יהיה לך אלוהים אחרים וגו'", כלומר, אין לאדם גוף אחר, ואף גוף אחר לא יכול להרגיש עבור האדם או יכול לחשוב עבור האדם עצמו ולכן, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". כלומר, השיטה שהמילה "אנוכי" מכתיבה, היא שיטה להבנת המהות של החיים ושל האדם דרך גופו עצמו, וכל אחד יודע באופן טבעי שזו האמת, רק אדם נמצא בתוך עורו ובתוך מחשבותיו.

יהוה אלוהיך"[2],

"אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" השיטה הזו של "עץ החיים" למשל[3] שבסופה אדם יכול להגיע להבנה של מהותו, קרי יהוה. תיתכן רק אם האדם יוצא מהמקום הצר (מצרים) ומשתחרר מהשעבוד הגופני והמחשבתי. כלומר,

השימוש בשיטה הזו לעיל היא זו שמשחררת את האדם מבית העבדים של מחשבותיו, כלומר, "יהוה" הוא מונח ספרותי המתאר אדם שחי/מודע למציאות (חיים) שמתרחשת בזמן הווה. כדי להיות מודע למציאות על האדם להשתחרר ממחשבותיו שמספרות לו מהיא המציאות. ולכן הסופר מתאר את הפעולה של אנוכיות יהוה כשיטה (אלוהים) כשחרור מבית עבדים, בית העבדים הוא המקום הצר של המחשבה. כלומר, המחשבה של האדם תמיד תתאר מציאות חלקית ואי לכך "צרה", מלשון צר ולא רחב.

לזמן הווה על האדם להצליח ולהתגבר על מחשבותיו שמספרות לו מה קורה עכשיו.

השיטה לעקוב אחרי התחושות השיטה[4] שמשחררת את האדם ("מארץ מצרים" = שיעבוד למחשבות).מההשתעבדות למחשבות וקדמת אותו שעל פיה פועל האדם הוא יכול להיות מודע לכך דרך האנוכיות שלו עצמו[5]. היישום הפשוט והבסיסי של הציווי הזה (למעשה אלו אינם ציווים – למרות שהם מופיעים בצורה של ציווי – אלא אלו הן אמירות של המצב כהווייתו[6]) הוא פשוט לדאוג לעצמך, תחשוב על עצמך ועל החיים מהזווית שלך (זה בהחלט עולה בקו ישר עם הציווי הבא), אל תנסה להתחשב בדעות של אנשים אחרים, האחראיות לחיים שלך היא על עצמך בלבד, אתה לא יכול להאשים אף אחד וגם אין בזה צורך. הסיבה שינם שאר החוקים החברתים (החמישה האחרונים) היא כדי להגביל את הדאגה ואת המחשבה על עצמך. כלומר, כאשר אדם שוקל באילו מסגרות לפעול למען עצמו עליו לקחת בחשבון כי הוא איננו יכול לפעול בצורה אנוכית ולטובתו על חשבון האחר – בשום צורה.

לסיכום: "אנוכי יהוה וגו'" אומר; שיהוה הוא החלק האנוכי של האדם, אולם כדי להגיע אליו וכדי לפעול במסגרתו אסור לאדם לחרוג מהמסגרת שלו בשום צורה ואסור לו לדאוג לעצמו על חשבון מישהו אחר.

לא יהיה לך אלוהים אחרים, גם בתור עובדת חיים וגם בתור ציווי. בתור עובדת חיים; אף אחד לא אחראי עלייך – רק אתה מרוויח אם אתה "צודק" ורק אתה סובל אם אתה טועה. ולכן, תהייה אנוכי כמו בציווי הקודם ותתעלם משיטות אחרות ותהייה מודע לאלוהים שלך מתוך עצמך ועל פי הדרך שכתובה בספר תורת משה. ובתור ציווי אסור. שום אדם אחר לא לוקח אחראיות על האלוהים שלך שאתה יכול להיות מודע אליו מתוך עצמך. כל אדם אחר שאומר לך אחרת הוא משקר אותך. יש רק דרך אחת והיא הדרך שכתובה בספר תורת משה – בלי פרשנים.

לא תישא, תהייה נקי בדברייך כאשר אתה מעיד על יהוה.

שבת, תעשה בוננות. תשבית את המחשבות ואת הגוף, זו העבודה שאתה עושה בכל יום. זה לא כולל את ערב יום שישי. ביום של שבת (השביעי) תתרכז. זה יום שאתה צריך ליהוה אלוהייך, מה שהוא אומר לך ומה שאתה חושב שאתה צריך לעשות, את זה תעשה, כמובן כל עוד אתה שומר על החוקים החברתיים. אתה מרגיש שאתה צריך לצאת ולחגוג – צא, אתה מרגיש שאתה צריך לשבת ולהתרכז – שב. אל תשמע לאף אחד רק לעצמך, תן לעצמך יום אחד בו אתה האלוהים של עצמך. (לכן לא תבערו אש במושבותייך, במקום בו אתם יושבים אל תעשו רעש. במקום שלא – צאו והקדישו את הזמן לעצמכם).

כבד את אביך ואת אימך, הם כבדים עלייך. עלייך להבין שאתה המשך שלהם ועלייך לתת להם את הכבוד כי הם פרצו את הדרך עלייה אתה צועד.  אין כאן הנחיות כי זה נושא (כמו כל השאר) שלומדים כל החיים, מה שכן, השכר הוא שלוות נפש ותחושת המשכיות ולכן ימייך יאריכו.

לא תרצח, אפילו לא במילה. כל שאר הציוויים הם אותו דבר כמו לא תרצח, הם הורסים את רקמת החיבור האנושית.

 

הן נכונים לכול. חוקים אל מתארים את מערכת הגומלין בין מכלול החלקים היוצרים את תנאי הסביבה לקיום והתפתחות חיים. ולכן רק איתם – ניתן להגיע אל ההווה/המצב היחידני.

כאן (בספר הישר) אנו עוסקים באופן ביצוע המפגש המחודש עם יהוה דרך הזיכרון, ולכן נבאר את המשמעות שלהן, לגבי אופן פעולת ריכוז המחשבה בזיכרון.

לא תחמוד – אדם שחומד איננו מסופק ולכן לא יצליח להתרכז.

לא תענה ברעך עד שקר – לא יצליח להתרכז ויענה את עצמו בשקרים.

לא תגנוב – לא יצליח להתרכז מפני שלא יהיה שלם עם עצמו.

לא תנאף – יכשל במחויבות שלו להתרכז.

לא תרצח[7] – עלול לפגוע בעצמו בזמן הריכוז.

כבד את אביך ואת אמך – כשאדם מתרכז ונכנס עמוק יותר אל מחשבתו, הוא יראה שאביו ואימו זה למעשה הוא עצמו – במינונים שונים. כמו כן, האדם מבקש להתחבר אל הזיכרונות הקדומים של החיים המצויים בו, והם הועברו אליו מהוריו.

זכור את יום השבת – זיכרון תוך כדי שביתה (נפתח בהמשך).

לא תשא וגו' – חוסר ידע איננו מכשול, חוסר יושר כן. כלומר, אם בזמן הריכוז אדם העלה במחשבתו זיכרון שגוי ביושר, אז יהוה ינקה אותו.

לא יהיה לך אלוהים אחרים – לא להאמין לשום מחשבה שאדם איננו יכול להוכיח/להבין בצורה פשוטה מעצמו. לא לפעול על פי שיטות אחרות ("אלוהים"), ולא לראות שום תמונה וכו', ובטח שלא לעבוד את התמונות והמראות הנגלים לאדם – אלו תוצרים של מחשבתו ולא זיכרון אמיתי.

אנוכי[8] יהוה אלוהייך – בזמן ההתגלות האדם יהיה ערום ממחשבותיו, ויתוודע לזיכרון של התהוותו.

https://www.seferhayashar.com

(החוקים החברתיים) בהמשך הסופר מפרט מה מפריע לאדם להגיע אל המצב הזה.

לא תרצח גם לא בעלי חיים ראה הברכה בפרק הבריאה וראה נוח. אין כאן שאלה אם האדם מותאם לאכילת בשר? השאלה היא האם לאדם המתקדם מתאים לאכול בשר.

ככול שהנחת היסוד קצרה יותר כך ניתן להרכיב עליה מספר תאוריות (אמיתות) גדול יותר.

כבד את אביך ואת אמך בצורה שתאריך את חייך.

כיבוד מפורט כי זו הנחייה

השבת מפורטת כי זו הנחייה.

אלוהים אחרים מפורט כי זו הנחייה.

עושה חסד – מחשבה אמיתית אחת יוצרת שרשרת ארוכה מאוד של מחשבות נכונות, ומחשבה שגוייה תלמד לאחר כמה תולדות.

בקישור הזה אפשר לראות את הביאור שלהם ב"ספר הישר" (הוא מתמקד יותר בהפעלת הזיכרון תוך כדי בוננות). אבל מכיוון ש"חוקים" אלו הם העיקר, אנו נרחיב את הביאור שלהם לחיי היום יום, לקריאה בספר וגם נוסיף הערות ל"בוננות" אם נמצא לנכון ולכן במקרה הזה כן ניתן יהיה לראות חזרה על הדברים הכתובים בספר הישר עצמו ובאתר.

[1] על האדם לדאוג לעצמו ולהתעסק עם עצמו. כאשר רואים היכן מופיעה המילה אנוכי בתורה בפעם הראשונה היא מופיעה כאשר היא מתארת את הגוף, ספר בראשית פרק ב' פסוק י': "ויאמר את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא". ובפעם השנייה שהמילה מופיעה היא מלמדת על הגודל של האנוכי, ספר בראשית פרק ד' פסוק ט': "ויאמר יהוה אל קין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השמר אחי אנכי". כלומר, האם האנוכיות של היחיד כוללת את הזולת, את האח? השאלה כמובן לא נענית, מפני שהתשובה ברורה. כל אדם שהגיע לרמה של יהוה יודע שכן. רק קין שהוא הורג אחיו, ואדם ששבוי במחשבתו, יכול לשאול שאלות כאלו.

[2] יהוה הוא האלוהים של האדם הפרטי ולכן גם של הכלל. החיבור של האדם הפרטי עם יהוה הופך את האדם עצמו ליהוה, ולכן, האדם מבין שהאנוכיות שלו היא למעשה זולתנות.

[3] אפשר גם לטפס על עץ הדעת, דבר זה מבואר בחלק של העדות שנמצאת בספר הישר בחלק השני שנקרא הארון.

[4] אלוהים/מערכת חוקים/נוסחה.

[5] הרעיון שהאלוהים יהוה נמצא מחוץ לאדם מעידה על פער בין האדם לבין עצמו (זהו הפער דרכו נכנסות מחשבות שווא).

[6] לאדם לוקח זמן עד שהוא מבין זאת, ובכלל עד שהוא מבין את הדברים שכתובים בספר תורת משה, האמת היא דבר מחייב ולכן היא איננה צריכה להופיע כציווי, העבד שומע ציווי במקום שהאדם החופשי שומע את המציאות/אמת.

[7] למעשה כל ארבעת ציווים (ביחד חמש): לא תחמוד, לא תענה, לא תגנוב, לא תנאף הם סוג של רצח.

[8] ספר בראשית פרק ג' פסוק י': "ויאמר, את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא" הופעה ראשונה של המילה "אנוכי".

הפתרון עבור כלל האנושות:

בתוך כל יצור (בעל חיים) מורכב מצויה מערכת חוקים שמקיימת את ההרמוניה בין חלקיו הדרושה לקיומו, חוקים אלו מהווים מכנה משותף לכלל החיים.

מבחינת היחיד:

מכיוון שאלו הם חוקים שמקיימים ומקדמים את היחיד[1] – הרי ניתן להאציל אותם גם כלפי החברה/הסביבה. ומכיוון שחוקים אלו טבעיים ובנויים אל תוך בסיס קיום החיים – הם אינם מצריכים אכיפה חיצונית[2] מחד, ומאידך הם מייצרים מכנה משותף שמקנה את היכולת של היחיד להיסתנכרן עם עצמו ועם החברה/סביבה.

מבחינת החברה:

חברה המתנהלת כקבוצה (קבוצת יחידים בעלי מכנה משותף מובחן להלן, החוקים של החיים) היא חברה יציבה, גמישה[3] ויעילה אשר יכולה להתפתח ולהתקדם אל עבר העתיד תוך כדי חיסכון[4] אדיר במשאבים[5] כל זאת תוך פגיעה מינימלית בהון האנושי[6] ובמגוון שהוא החוזקה של החיים[7].

מבחינת העתיד:

השלב הבא של האדם הוא לצאת אל החלל ולפגוש מינים אחרים[8] כל זאת באם ישרוד ויצליח לעבור את השלב של החורבן התקופתי. ההנחה היא שמין האדם ישרוד. אולם, השאלה שנותרת היא; האם הוא יצליח להתפתח ולא לחזור על הטעויות. והתשובה היחידה שתמיד הייתה היא; רק אם האדם יישם את חוקי החיים.

לסיכום:

יש מערכת חוקים טבעית ובסיסית והיא קיימת בתוך כל אחד. שימוש במערכת חוקים זו יקדם את האדם (כיחיד וחברה) אל העתיד.

הפתרון עבור הדתות האברהמיות הוא כך:

א. את הכת הרבנית חרדית הוא מבטל ומייתר על ידי: 1. הענקת המפתח "לעליה בהר" ולהתגברות על הפחד והבורות בו משתמשת הכת הרבנית כדי לאחוז ולבסס את שלטונה בנפש עדת העבריים/בני ישראל/יהודים[9]. 2. הבאת הביאור הנכון והפשוט, להלן, תשובות ברורות ומוחלטות אשר מייתרות את בליל הדעות שנקרא "ארון הספרים היהודי". 3. הנגשת האדם אל עצמו ובכך ביטול הצורך במתווך. 4. הענקת השכר כעת[10] כפי שהבטיח הסופר המקראי לצאצאיו (עבריים) ושומרי דרכו (כלל האנשים הישרים).

ב. עבור האחים הנוצרים ספר הישר הוא החלק המעשי[11] של חזון יוחנן והוא מתכתב עם האדם החדש שנוצר דרך הברית החדשה (בגלל זה קוראים להם "נוצרים[12]" כלומר, אלו שנוצרים מהליכה בדרך ישרה ודמותו של יהושע בן יוסף מדגימה את דמות אידיאל האדם החדש גם בשם שהוא ביאור לשמו של כותב ספר הישר המקורי להלן יהושע בן נון שהוא משבט אפרים שהוא בנו של יוסף, כלומר, שמו של בן האלוהים יהושע מנצרת הוא שמו של משרת משה שהכניס את בני ישראל לכנען).

ג. האחים הגדולים המוסלמים מחזיקים בדרך ישרה שניתנה להם על ידי שליח האלוהים מוחמד יתברך שמו שהוא הנביא האחרון והקדוש שהציל את בני ישמעאל מהבורות ועבודת האלילים ובכך עשה את עבודת האלוהים להכשיר את האזור מבחינה תודעתית לחזרה ולקליטה מחדש של העבריים צאצאי הסופר המקראי בארץ כנען/ישראל. הנביא הקדוש גם חייב את ההולכים בדרכו להאמין בספר תורת משה ובסיפורי אברהם וכו' ולכן, אם האחים הגדולים ירצו להמשיך בדרכו ולהבין מה כתוב בספר תורת משה, הרי הם לא עוברים על דבריו (דתם) אלא רק מרחיבים את ידיעותיהם. דרך אגב, הם נקראים ערבים כי הם אלו שערבים לקיום ספר תורת משה על ידי בני ישראל כפי שהוא כתוב וכפי שהוא מבואר בספר הישר, כל פירוש אחר[13] לא יהיה מקובל עליהם, ומכיוון שהם הרוב באזור של ארץ כנען הרי בסופו של דבר באם הצאצאים העברים לא יקיימו את הברית (על פי העברית/ספר הישר) הרי הבנים הראשונים של אברהם הם אלו שינחלו את הארץ.

סיכום: מטרת כל הדתות היא להיוועד עם יהוה וכך האבות סללו את הדרך לביטול האכיפה החיצונית שנקראת דת.

מחקר.

החיים הם התאוריה הגדולה של הכול, הם כוח אחד שמכיל את כלל הכוחות (בתוך גוף חי ועליו -פועלים כלל הכוחות) והחיים עצמם הם התוצאה הסופית של כלל האירועים ביקום ולפי כך ניתן להניח כי הם שהתחילו את היקום.

הביטוי המתמטי:

כל גורם המחולק באפס[14] היא אפס ומכיוון שאין סוף איננו נגמר הרי מה שנותר הוא רק הפעולה קרי חילוק. וכמובן התחלקות התא היא הבסיס לחיים.

[1] כל יחיד יכול להתקדם. עצם העובדה שהוא "נברא אדם" אומרת שהוא יכול להתפתח ללא קשר לעברו או לכמות ואיכות הידע שלו.

[2] מרגע שאדם מיישם את השיטה ומתוודע לחוקים הפנימיים האלו שמצויים בו – הוא "מתיישר" וגופו/מוחו/אלוהיו הפנימי אוכף אותם.

[3] מגדילה את אפשרויות התמרון של אותה חברה /כקבוצה.

[4] הפעלת היחידים כקבוצה זולה במידה ניכרת.

[5] שמופנים לניהול ויישום תוכנית /פרויקטים ואכיפה של סדר (עולמי) והטמעת נהלים.

[6] לא תרצח – ברגע שאדם מונגש לשיטה הרי "אלוהיו הפנימיים" קובע אם הוא ימשיך להתקיים ובאיזו דרך.

[7] ככול שנקודת הפתיחה קטנה יותר/בסיסית יותר הרי ניתן לבנות עליה יותר ויותר תאוריות כמו למשל, המגוון העצום של בעלי החיים/רב תאים יכול היה להתחיל מצורת חיים אחת (תא אקריוטי). ובכלל במדע ככול שהנחת היסוד פשוטה יותר ובסיסית יותר – ניתן לבנות ולפתח מימנה תאוריות רבות יותר ("פירמידה הפוכה").

[8] ההנחה היא שהחוקים של החיים יהיו גם הם קוד מתוכנת אצלם כל זמן שהם יצורים רב תאים.

[9] תפקידו של יהודה (אתון) הוא רק לשאת את ספר תורת משה לזמן שלנו. ובזמן הזה הסופר המקראי לוקח בחזרה את הספר (להם יש תורה משלהם שנקראת "הלכה").

[10] ספר שמות פרק י"ט פסוק ה': "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ י"ט ו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

[11] אם תפשיטו את הדימויים מהחזון הרי שתיוותרו עם המספרים כגון: שבע (קערות/חותמות/שופרות) שהם מספר הצעדים של עץ החיים ועם המספרים 6 ו 3 שהם חלוקת החלק החייתי של מודעות האדם וכו'. נהר האש הוא המראה בעיניים (מוזכר בסוף ספר הישר וכמו כך מעיד הסופר המקראי על ראיית האש בספר דברים למשל בפרק ה' פסוק י"ט ועוד) בו רואים רק אור/אש וכן הלאה הפשטת הדימויים.

[12] מתהווים ושומרים ולאו דווקא רק מהעיר נצרת.

[13] למשל.

[14] אפס הוא למעשה אין סוף שנמצא תחום באמצע (לא ניתן להגיע לאפס) שני אין סופים (+/-).

לכאורה "דברי משה[1] לפרעה"

ההצלחה לעבור ולהיוועד ויישום החוקים מייצרים מכנה משותף.. תוכנית משותפת ואת היכולת של היחיד להיסתנכרן עם עצמו ועם הסביבה/חברה.

כלומר, חיסכון אדיר באנרגיה/משאבים שמפנה החברה לניהול ויישום תוכנית /פרויקטים ואכיפה של סדר (עולמי) והטמעת נהלים ואכיפה. כלומר, יש תוכנית והיא פנימית אצל כל אחד, יש הבנה משותפת לכולם. וניתן להרוויח יותר אם משתמשים בזה, במתקן הקיים בכל אחד. עד כה בצדק לא השתמשו כי היה צריך ללמוד להפנים להתנסות להבשיל קרי היה צריך את פרק הזמן שעבר (למידה /ניסיון וכו) וגם לא היה ביטחון וניסיון וידע אשר ניתנים לאימות לבחינה ולבדיקה כמו כן לא היה זמין מפתח והיה צריך להתאים תוכנית פרטית לכל אחד דבר שאיננו היה משתלם כלכלית (כלומר כדי להציל מישהו היה צריך להשקיע רבות להביא אותו לרמה מודעת) וכפי שכתוב כאן הפעלת היחידים כקבוצה זולה במידה ניכרת וכעת יש כאן תוכנית שמתאימה (שיטה) שמתאימה לכולם ללא קשר לעברם או לכמות ואיכות הידע שלהם. (עצם העובדה שהם ב"צלם" אדם אומרת שהם יכולים להתפתח וכן תהליך שכזה שעובר על בני האדם ישפיע על כלל המערכת הטבעית – כפי שרואים כבר היום לצערנו לשלילה, ניתן לתקן) שיטה הפונה למכנה המשותף הבסיסי ביותר של כל חי דרך אגב דבר זה יכול להכשיר את האדם בצעד הבא שלו לצאת אל החלל ולפגוש מינים אחרים..(החוקים של החיים יהיו גם הם קוד מתוכנת אצלם כל זמן שהם יצורים רב תאים) באים ישרוד ויצליח לעבור את התקופה של החורבן התקופתי אולם אנו כאן בהנחה שמין האדם ישרוד ויצליח להתפתח השאלה היא באיזה עלות (זמן ומשאבים כולל אנושיים) והאם הוצאה זו /עלות זו מוצדקת (גם מבחינת ההון האנושי – כאשר יוצאים לחלל חשוב שיהיה מאגר גדול ככול האפשר של הון אנושי סוגים רבים של אנשים מתאימים ליותר פלנטות ולכן הגיוון האנושי חשוב) והאם הישרדות זו תועיל או שהיא צעד נוסף לכיוון החידלון או אל עתיד לא ידוע וכו. מבחינת תקציב עלות תוכנית זאת זניחה מפני שהיא כוללת פרסום והוצאות תקורה בלבד. שוב אין צורך בתוכנית ומשתמשים בזו המובנת. וגם את המיון (העבודה של להתפתח או לחדול ) האדם עושה בעצמו וכל זאת בהתאם לחוקים של החיים ובאופן טיבעי המתאים לבני אדם כחיה שנבראה קרי שהתקדמה שלב.

יחידים (חברה) המתנהלים כקבוצה יוצרים חיסכון נכבד לעליות הניהול שלה, כמו כן ההתנהלות היחידים כקבוצה מגמישה, מייעלת ומגדילה את אפשרויות התמרון של אותה חברה /כקבוצה.

[1] משה.

ההופעה המתועדת האחרונה של הופעת ספר הישר היא בספר מלכים ב' פרק כ"ב ובספר דברי הימים ב' פרק ל"ד.

מלכים:

ב כב,ח ויאמר חלקיהו הכהן הגדול, על-שפן הספר, ספר התורה מצאתי, בבית יהוה; ויתן חלקיה את-הספר אל-שפן, ויקראהו.  ב כב,ט ויבא שפן הספר, אל-המלך, וישב את-המלך, דבר; ויאמר, התיכו עבדיך את-הכסף הנמצא בבית, ויתנהו על-יד עשי המלאכה, המפקדים בית יהוה.  ב כב,י ויגד שפן הספר, למלך לאמר, ספר נתן לי, חלקיה הכהן; ויקראהו שפן, לפני המלך.  ב כב,יא ויהי כשמע המלך, את-דברי ספר התורה; ויקרע, את-בגדיו.  ב כב,יב ויצו המלך את-חלקיה הכהן ואת-אחיקם בן-שפן ואת-עכבור בן-מיכיה ואת שפן הספר, ואת עשיה עבד-המלך–לאמר.  ב כב,יג לכו דרשו את-יהוה בעדי ובעד-העם, ובעד כל-יהודה, על-דברי הספר הנמצא, הזה:  כי-גדולה חמת יהוה, אשר-היא נצתה בנו, על אשר לא-שמעו אבתינו על-דברי הספר הזה, לעשות ככל-הכתוב עלינו.

דברי הימים:

ב לד,יד ובהוציאם את-הכסף, המובא בית יהוה–מצא חלקיהו הכהן, את-ספר תורת-יהוה ביד-משה.  ב לד,טו ויען חלקיהו, ויאמר אל-שפן הסופר, ספר התורה מצאתי, בבית יהוה; ויתן חלקיהו את-הספר, אל-שפן.  ב לד,טז ויבא שפן את-הספר אל-המלך, וישב עוד את-המלך דבר לאמר:  כל אשר-נתן ביד-עבדיך, הם עשים.  ב לד,יז ויתיכו, את-הכסף הנמצא בבית-יהוה; ויתנוהו, על-יד המפקדים, ועל-יד, עושי המלאכה.  ב לד,יח ויגד שפן הסופר, למלך לאמר–ספר נתן לי, חלקיהו הכהן; ויקרא-בו שפן, לפני המלך.  ב לד,יט ויהי כשמע המלך, את דברי התורה–ויקרע, את-בגדיו.  ב לד,כ ויצו המלך את-חלקיהו ואת-אחיקם בן-שפן ואת-עבדון בן-מיכה ואת שפן הסופר, ואת עשיה עבד-המלך–לאמר.  ב לד,כא לכו דרשו את-יהוה בעדי, ובעד הנשאר בישראל וביהודה, על-דברי הספר, אשר נמצא:  כי-גדולה חמת-יהוה, אשר נתכה בנו, על אשר לא-שמרו אבותינו את-דבר יהוה, לעשות ככל-הכתוב על-הספר הזה.

בית יהוה עבורנו כיום (זמן הווה) הוא ספר תורת משה, כי בתוך ספר תורת משה שוכן לו הרעיון האלוהי.

מהיא האלוהות ומדוע היא נקראת בלשון זכר, וזאת למרות שכולם יודעים שהנקבות הן שמביאות חיים?

או בקיצור, מדוע שם האלוהים בעברית מבוטא בלשון זכר?

הסיבה היא שאלוהים הוא דימוי לשם תואר של מערכת שזוכרת הכל ולכן הוא נקרא בלשון זכר.

ומדוע זכר (בן) נקרא זכר? כי הוא נושא גן Y שהינו זיכרון שלא השתנה כמעט בכלל במשך מאות אלפי השנים האחרונות

בני אדם חיים בתוך מערכת שזוכרת ומחשבת (כך נוצר איזון) את חילופי האנרגיה והחומר, היא איננה מכילה ו/או סופגת שזו תכונה נקבית, כמו כן, הזכר נושא בתאי המין שלו את כרומוזום ה Y שלא השתנה במשך מאות אלפי שנים.

ספר הישר הוא הספר שמבאר את ספר תורת משה/התורה. והוא נחוץ כי בני האדם אינם מבינים את הכתוב בספר תורת משה.

ספר תורת משה הוא הספר הכי חשוב שיש לאנושות מפני שהוא ספר שמלמד ומאפשר את הגישה של האדם אל מהותו, וידיעת האדם את עצמו/מהותו היא החשובה ביותר מפני שהאדם חווה ומודע אל היש/מציאות דרך עצמו, כלומר, האדם עצמו הוא הכלי בו המודעות שלו תופסת את העולם כמו מים שמקבלים את צורת הכלי שבו הם נמצאים כך האדם מודע אל היש/מציאות דרך הכלי שבו המודעות שלו "מאוחסנת". ולכן, נכתב ספר תורת משה, להראות לאדם את הדרך אל עצמו. ובקיצור, האדם חייב לדעת את מהותו כי מעצבת של כל המיידע שהוא קולט וחווה.

עליכם להבין מיד מההתחלה, אין לספר תורת משה ולספר הישר שום עניין בדת והקשר היחידי של ספר תורת משה אל הדת היא השימוש שעשה ספר תורת משה בדת לצורך נשיאת הספר אל זמננו אנו כיום, הדת היא מבנה היררכי ממוסד המורכב מאנשים שבינם ובין חשיבה חופשית פעורה תהום כלומר הדת בתור מכשיר היא מגבילה את חופש המחשבה ודבר זה היה נחוץ מאוד לסופר המקראי כי אותם אנשים שמתאימים להיות דתיים הם אותם אנשים שממעטים בחשיבה (המחשבות שהם חווים הם למעשה רגשות) חופשית והם מתאימים יותר לביצוע עבודה, כי בזמן שעובדים (כל אחד) לא חושבים, והעבודה של הדתיים היא הייתה לשאת את ספר תורת משה בדיוק בצורה שהספר נכתב וזאת מפני שהספר נכתב בצורה שמעבירה מסר שנמצא גם בצורת הכתיבה עצמה (עבודה סופרית, להבדיל ולדוגמה; כולם מכירים את המושג אוסטרקון למשל בו מועבר עוד מסר למעט הרעיון/עלילה,) ולכן היה חשוב מאוד לסופר המקראי לתת לסוג שחושבים הכי פחות ובני האדם הכי קיצוניים לשאת את הספר הזה (אין טעם להיכנס איך הוא עשה זאת נגיד רק שהוא הפחיד אותם, כלומר, הפעיל אותם רגשית וגם זו מתוך אותה שיטה ולמען אותה מטרה) הרי אם הוא היה בוחר בני אדם חושבים הרי היה אפשר לאיים עליהם או לשכנע אותם לשנות את הספר.

השיטה שבה ספר תורת משה משתמש היא בשיטה של הזיכרון המובנה בכל אדם והדרך שהיא מתווה (התורה) היא דרך ישרה בכלל המובנים ולמעשה בריכוז ומטרתה היא להראות את הדרך לכל אדם לחוות את "האלוהים הפרטי" שלו, זה שמנהל אותו ואת כלל הבריאה (כלומר, אותם עקרונות של חיים פועלים בכולם – החוויה היא חוויה דומה). כאשר אדם מגיע אל האלוהים הפרטי שלו (מוחו) הוא רואה את הבריאה/התפתחות כמטרה העליונה של החיים וזה דבר שמתאים להבנתנו את המציאות שמתגלה לנו כתהליך שהוא תוצאה של כוח שמבצע שינוי.

המקום שבו התורה צריכה להיות כתובה הוא בנפש האדם – שם מקומה ומשם אין פחד שהיא תמחק. מאז המצאת הדפוס והמחשב אין צורך בשינון של היהודים.

כל מידע חיצוני איננו ניתן לעדות בטח לא בצורה מיידית.

ספר תורת משה הוא ספר עבור כל בני האדם, זהו ספר שנכתב מתוך הצורך להבין מהם החיים וכיצד להתנהל בהם. הבעיה המרכזית שאדם חווה בחייו היא שמירת הצורה שבה הוא חווה את חייו. כלומר, החיים ניתנים לחוויה עבורנו רק מתוך הצורה שלנו.

המידע על כך נמצא עמוק בכל אדם (בעל חיים) וזאת מכיוון שידע זה עומד בבסיס יצירת היצור רב תאי ובגלל זה הוא איננו נגיש במודע לכל בן אדם – הוא פשוט נמצא עמוק מאוד למעשה בראשית היווצרות החיים כי הוא הבסיס לחוויית החיים של ייצור רב תאי ולפי כך "מודע" ולפי כך יכול לברא את עצמו (להתקדם/להתפתח/להתאים/ללמוד/להשתפר) ואת סביבתו, כלומר, הוא מגלם את אופיו של הכוחות המצויים בו ובסביבתו "תבנית נוף מולדתו".

תחשבו על ככה, תכנסו לנעליו של ייצור חד תאי, תדמיינו שאתם/המודעות שלכם היא של חיידק מסוג כל שהו, זו פחות או המטרה של בוננות או מדיטציה זו המטרה בהשגה של "נירוואנה/הארה", כי גם כאשר אדם בנירוואנה או הגיע אליה, המוח שלו עדיין עובד, חושב, נכון שהמטרה היא להפסיק לחשוב, אבל הפסקת המחשבה היא רק שלב בדרך להגיע לאחדות (זהו העיקרון של ספר תורת משה) ואחד עם הכל חייב לכלול ולהיות אותך עצמך (כי זו העדות היחידה שאדם יכול להביא). לכן, ברור לכל מי שעוסק במדיטציה או חקר המודעות שהחיפוש הוא אחר המקום שבו ניתן לחוות את החיים כאחד (כל אחד מכיר ופועל על פי אמת זאת וכל אחד יכול לראות זאת בזמן שהוא פועל, ככול שהוא מרוכז – סיכויי ההצלחה עולים וזאת מכיוון שהריכוז הוא למעשה דרך להביא את כלל היכולות כי מאפשר הסתכלות עמוקה, המוח מפענח שיכבה ומסיר אותה כדי לגלות את השכבה הבאה וגם אותה להסיר, זו דרך להסתכל על פעולת המוח כפירוק תבניות שזה מה שעושה כל חיידק לצורך קיומו והוא פירוק של חומרים כדי לקבל מהם אנרגיה כדי לחיות, כלומר, פעולת החשיבה היא כמו פעולה פיזית של חיידק, קרי, עובדת על פי אותם עקרונות של פירוק ובנייה של תבניות/קשרים לצורך הפקת אנרגיה (כוח של החיים).

הבנה זו כי הקשר בין ייצור רב תאי לבין חד-תאי/חיידק למשל, מסבירה למשל את מה שמראה הסופר המקראי (תורת משה) כאשר הוא מייצר את הביטוי "אלוהים", כלומר, החיים נוצרו ומנוהלים על פי העקרונות של ממלכת העל של החיים – חיידקים.

אצל חיידקים (כל ייצור חד תאי) קיימת רק תחושת אני, וככול שחולף הזמן תחושה זו מתגברת והולכת. הדרך שלו להשפיע על סביבתו היא רק מתוך עצמו בתור יחיד וכאשר תחושת האני שלו גודלת הוא יכול לקבל הוראות הפעלה גם מהתחושה עצמה.

הקבוע בחיי האדם זה הוא עצמו, מחשבתו על מהותו היא הקבוע כל השאר משתנה. (עדות)

אין פתרון אלא פתרון כולל וכל פתרון מתחיל כמו בתא חי – מבפנים התא עצמו להלן היחיד עצמו. כלומר, פתרון שמתחיל אצל האינדיבידואל עצמו הוא פתרון שאם הוא נכון (כמו למשל ספר תורת משה) הוא פתרון כולל.

קשה להבין אם לא פועלים על פי הוראות הכתיבה, זה כמו לימוד שכבתי שמאמן ומכשיר את המוח להבין ולהכיל את התשובה.

(ניסיתם את כל הדרכים והן הובילו אותכם לחידלון – עכשיו התור שלה – תורה.)

יעקב הוא איש כנוע ולכן הספר תורת משה ממשיך אתו למרות שהתורה היא של עשו, ולכן בגלל שהוא היה "כנוע" הוא הצליח למצא את הנוסחה כדי לקיים את התורה של אברהם והיא ההגבלה.

צריך לזכור כי מבחינת חוקי היושר אסור לאדם כיום לחשוב שהיו באמת כל הדמויות האלו שמופיעות בספר תורת משה וזאת מפני שאין לנו כיום הוכחות חותכות לכך, מה שיש לנו כיום היא מטאפורה לנפש האדם.

ספר הישר הוא התשובה שלכם לחרדים, הוא זה שמעניק לכם את היכולת להבין מה נכתב בספר תורת משה, זה איננו ספר של דת, זה ספר הספרים, יש בו הכל כי הוא ספר על חווית החיים כאדם.

הדיקטטורה היא רק תהליך טבעי שייוצר וזאת משום שהממשלות שלכם כמו האזרחים שלהן אינן יודעות כיצד לפתור לכם את הבעיות שנוצרות בזמן שלא הולכים בדרך יהוה/דרך הישר, ולכן באופן טבעי כמו כל בן אדם שמאבד שליטה – הוא רוצה יותר ויותר שליטה כמו כל בן אדם בפאניקה.

התגלית של יעקב למרות שהתורה היא של עשו היא 10 הדברים – החוקים של החיים, אלו שמאפשרים גישה לכל אדם אל המרחב הסינגולרי שנמצא בתוכו.

האדם מעצם יצירתו מכוון לחיים, לכן כל פגיעה בחוקי החיים היא למעשה פגיעה בהתפתחות/יצירה שלו.

עליכם להבין, אומנם אלו מילים ואתם יודעים לקרא, אולם, הצירוף של המילים הוא זה שעושה את ההבדל, וההבדל כאן בספר זה הוא המחשבה העמוקה שנמצאת מאחורי המילים עצמן ועוד יותר מאחורי הסדר שלהן שמרכיב משפט ולכן, (התנאים) כדי להבין הרי קודם צריך להניח את התשתית להבנה (ממש כמו לימוד שכבתי – כי ככה בנוי האדם) והתשתית להבנה היא למעשה התגברות על הפחד אשר מונע (בצדק) את ההבנה. כדי להתגבר על הפחד להבנה כל מה שצריך לעשות זה במשך שלושה ימים לא לקיים יחסי מין ולא לפגוע באף אחד.

ברוכים הבאים אל אתר ספר הישר.

אני ישר אגיד לכם מההתחלה את הסוף – הקול הפנימי שלכם הוא הקול של אלוהים. וכאשר אתם קוראים בספר אז המילים שכתב הסופר נהפכות להיות המילים שהקול הפנימי שלכם משמיע, וכאשר אתם קוראים בתורה – אתם שומעים את הקול של אלוהים.

עליכם להבין ישר מההתחלה כי הספר כאן יכול לעזור רק למי שהחל להתקדם בעצמו כי זו ההוכחה/עדות על כך שאותו אדם מעוניין להתקדם. זו איננה שאלה של השכלה ואפילו לא של יכולת שכלית (היכולת מתפתחת עם ההתקדמות כמו למשל כושר שמתפתח עם ההתמדה באימון/תרגול) אלא רק שאלה של צורך ושל רצון, כלומר, צריך ממש לרצות להתקדם. ולהתקדם יש רק אל מקום אחד – אל העתיד.

הספר הוא מורה להתפתחות/מודעות. החלק החייתי איננו מעוניין להתקדם – הוא עסוק בהישרדות ומכיוון שהוא נבלע ברגשותיו אין לו לאן להתקדם אלא רק ללכת אחורה ולכן, אין לי כאן הצעות לפתרון בעיות וזאת מפני שבעיות הן פשוט סימני דרך לא טובה, כאשר עולים על דרך הישר הכל טוב.

בני אדם יודעים את הדברים/מסקנות הכתוב באופן טבעי, הם צריכים לקרא כדי להיות מודעים, המודעות מתרחשת כאשר זיכרונות "מתעוררים/מוארים" (מופנית אליהם אנרגיה), תשומת הלב שניתנת להם (האיחוד/קו ישר) היא המודעות.

אנשים צעירים יהיה להם קל יותר.

הספר יכול להביא את האדם לענות על שאלות שנמצאות מעבר להבנה הרגילה שלו שמבוססת על הדיבור הפנימי שלו, הוא יקבל הרחבה וזאת כדי להכיל ולעבד רעיונות אשר הם יותר גדולים מימנו עצמו קרי כוללים.

מדוע חשוב לקרא לא פחות מאשר לדעת? המשמעות של האימון בקריאה היא לקרא גאון עושה אותך גאון. הכתיבה היא גאונית והאדם ככול שהוא מתקדם מבין יותר ויותר וכך הוא נהפך לגאון יותר ויותר.

האדם תפקידו להתעלות מעל החלק החייתי. זהו כיוון ההתפתחות הרצוי.

יש רק אמת אחת

ההבנה של הסינגולריות עלולה להכשיל את האדם לחשוב כי המצב הסינגולרי הוא מצב שהכל מרוכז לנקודה אחת – זה איננו בהכרח, מצב סינגולרי הוא מצב אחיד בכלל היש ולא דווקא שכל היש מרוכז לנקודה אחת. תנועה כשכל גל היא הגיונית יותר ליקום בצורת דונאט.

ידיעת יהוה מחייבת.

כולם יודעים על טוב ורע, דואליות, לכן כדי לעבור את הדואליות צריך לחבר ביניהם כמו היתוך.

כולם יודעים מה היא האמת וכולם יודעים היכן לחפש אותה באופן טבעי אלא מה? הם כל הזמן מנסים למצא אותה בחוץ ולכן לא מוצאים, יהיו כאלו שיגידו כי החיפוש בחוץ הוא למעשה בריחה מהחיפוש הפנימי,

רובכם לא תבינו מה אני כותב בגלל זה, בגלל שלמעשה החיפוש בחוץ הוא ניסיון בריחה.

מבחינה אובייקטיבית יכולה להיות לאדם ידיעה אחת אחת בלבד והיא הידיעה שלו את עצמו.

עם כל הכבוד והאהבה, היהדות איננה יכולה לספק לעולם משמעות, וזאת מפני שהיהדות היא גוף שאמור לשמר. כל התרגול של היהדות הוא חזרה מונוטונית על טקסים ועל צורות התנהגות (תפילות/תפילין, חגים ומועדים וכו') המקסימום של ההצעה היהודית לעולם היא ללכת אחורה (אפילו החכמים של היהדות נקראים חז"ל). לעומת זאת הספר שהיא החזיקה (ספר תורת משה) מציע את אפשרויות ההתפתחות (בריאה). אולם למרבה הצער היהדות איננה פותחת את הספר והיא רק נושאת אותו. ודרך אגב אברהם לא היה יהודי, הוא היה עברי. וזה לא אותו דבר. למען האמת אין בכלל "יהודים" בספר תורת משה. יש ישראל ויש עברים, אבל יהודים – אין. וגם אלו המפורסמים כגון: זוכי פרסי הנובל אינם דתיים. אלו הם בני ישראל ולא בני יהודה.

לסיכום: לקרא לעם שלם על שם של שבט אחד זו שגיאה. אנחנו בני ישראל ואנחנו עברים, רק חלק קטן מהעם הוא משבט יהודה. זה ממש כמו להגיד שהפלסטינאים הם צאצאי הפלשתים, הם לא, יתכן שיש בהם אחוז קטן של פלישתים אבל רובם הם בני ערב.

ועם שמתקדם ועובר לסדר היום כאשר ההגדרה העצמית שלו איננה שלמה ומדויקת, שלא יתפלא שהעתיד שלו גם הוא לא יהיה שלם ומדויק.

גם מבקרי המקרא וגם הפירושים על המקרא אינם רואים את התמונה השלמה, כמו תמיד האמת נמצאת באמצע. זה נכון שספר תורת משה נכתב בידי אנשים רבים אולם כולם היו בדעה אחת, (הדעה/דעת הזו היא האחדות שאליה שואף ספר ורת משה) ולכן נשאלת השאלה, אם קבוצה שלמה של אנשים מאוחדת בדעה אחת, כיצד תוכל להגדיר אותם? התשובה ידועה לכל אחד, למשל, כאשר אדם מגדיר את עצמו כחרדי, הוא מגדיר את עצמו כיחיד המייצג קבוצה שלמה (ולכן הוא אחד עם הקבוצה ועובדים עליו כלל החוקים של אותה קבוצה), וכן הלאה, כאשר אדם מצטרף לצבא הוא מגדיר את עצמו כחייל, ועוד ועוד. כך גם ניתן להגדיר את כלל האנשים שכתבו את ספר תורת משה כאדם אחד.

מצד אחד היהדות – בתור קבוצה שצריכה לשמר את ספר תורת משה – איננה יכולה להתחדש ומצד שני היא גם לא יכולה להתעדכן ולהתפתח. ולכן הפתרון היחידי הוא; שהיהדות צריכה לחזור אל הספר עצמו (ספר תורת משה) ולבחון אותו שוב מחדש. כי ברור לגמרי שהדרך שבה פירשו לה את הספר הקדמונים איננה עומדת בקנה אחד עם הצורך והחובה להתפתחות. כלומר, כיום הפירושים המקובלים על ספר תורת משה הם הפירושים שקיבלנו בירושה, פירושים אלו דורשים יותר מידי תחזוקה והתאמה למציאות. השאלה הפשוטה היא מדוע עלינו לקבל את הפירושים האלו, מדוע לא לפתוח את ספר תורת משה ולקרא אותו מחדש כפי שצריך, מדוע עדיין היהדות מעדיפה לשמוע פירוש רבני לא מעודכן, מאשר לייצר ביאור נכון ומתאים לדברים הכתובים בספר? ברגע שהיהדות תחליט לקחת את האחראיות על עצמה (כי את התוצאות של אי לקיחת האחראיות היא בין כך לוקחת..) ותתחיל לקרא ולהתמודד עם ספר תורת משה כפי שרצה כותב הספר – בהחלט יתכן שביאור חדש ונכון יותר יתהווה.

לסיכום: על היהדות להחליט את מי היא מעדיפה, את הרבנים או את הקב"ה. כי למצער, העובדה היא; שזה לא הולך ביחד כבר מעל 2000 שנה.

העם הולך אחרי פירושים והבנות רבניות וכל מה שהעם מקבל בתמורה זה הבטחות שווא על משיח עלום ועל שכר בעולם הבא אבל  שאינן מצליחות ההבנות הרבניות במשך ה 2000 שנה האחרונות לא הביאו את העם אל הרבנים לא מביאים את העם לקיום ההבטחות שכתובות בספר תורת משה. העם היהודי

יתכן, בגלל שכתוב שעזרא היה סופר מהיר בתורת משה. עזרא פרק ז' פסוק ו': " הוא עזרא עלה מבבל והוא ספר מהיר בתורת משה אשר נתן יהוה אלהי ישראל ויתן לו המלך כיד יהוה אלהיו עליו כל בקשתו". אבל אם תשים לב הספר עצמו כבר קיים. כלומר, יתכן ועזרא עשה מספר עדכונים בספר תורת משה אבל אלו היו עדכוני עריכה ולא המצאה מחודשת. מה שכן עזרא עשה זה לכונן את הדת היהודית כפי שהיא מוכרת לנו כיום.

בכל אופן, יהושע איננו מזכיר בפירוש את מעמד הר סיני כי הוא (האישיות שלו) היא התוצאה של העלייה בהר. קרי, היישום של תורת משה.

יציאת מצריים היא אירוע שאמנם התרחש אבל בסדר גודל שונה לחלוטין ממה שהיהדות שוגה לחשוב. סדר האירוע היה קטן הרבה יותר. ספר שמות פרק י"ד פסוק ה' "ויגד למלך מצרים, כי ברח העם; ויהפך לבב פרעה ועבדיו, אל-העם, ויאמרו מה-זאת עשינו, כי-שלחנו את-ישראל מעבדנו.  ו ויאסר, את-רכבו; ואת-עמו, לקח עמו.  ,ז ויקח, שש-מאות רכב בחור, וכל, רכב מצרים; ושלשם, על-כלו." תקרא את העובדות שהסופר המקראי כותב. 600 רכב בחור בלבד. (מספרים זו עובדה, ברור לנו שפרעה לא לקח את כל הרכבים/מרכבות שלו והפקיר את שאר גבולות מצריים. לכן, המילה את כל מתארת את כל ה 600 רכב. ו600 מרכבות זה לא ממש הרבה.

.